1. אין את מי לסכל


לזכותו של אביגדור ליברמן ייאמר, שהגיע לאתר הפיגוע במתחם שרונה אף על פי שהפעם לא היה לו מה להגיד, להציע, לדרוש או להכריז. לבנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה כראש ממשלה, היה שלב הכחשה. בהתחלה, הוא פשוט לא הגיע לאתרי פיגוע כפי שנהגו יצחק רבין ושמעון פרס לפניו. הוא מיאן, בשפת חוקרי משטרה, "לקשור את עצמו לאירוע". 


קצת קודם, כשהיה יו"ר אופוזיציה, הוא דווקא הקפיד להגיע לכל זירה מדממת, על הדם, ולהסית נגד הממשלה. אבל מרגע שהאחריות הייתה שלו, ניסה להתעלם. אחר כך זה עבר לו. איזה מזל יש לנתניהו שהוא לא יו"ר האופוזיציה עכשיו. המקסימום שיכול לקרות היום אחרי פיגוע בתל אביב, זה ביקור אנמי של יצחק הרצוג, שפעה משהו, ושלי יחימוביץ', שמיקמה את משרדה במקס ברנר שבלב שרונה, שם קיימה פגישות לאורך יום חמישי, מבלי לתקוף ולהסית
נגד איש (וטוב שכך). תארו לעצמכם מה היה קורה כאן אם נתניהו היה יו"ר האופוזיציה.


הפיגוע בתל אביב ביום רביעי השבוע הוא הפיגוע הראשון של ליברמן. הוא הבטיח להרוג את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות, אבל מתברר שהניה היה קרוב יותר להרוג אותו. קולות הנפץ משרונה נשמעו מצוין בקריה בתל אביב, שם ממוקם משרדו של ליברמן. בשבועיים האחרונים איווט לומד הרבה על עוצמתה האדירה של מכונת הביטחון הישראלית. הוא היה כבר בשתי ישיבות מו"ג (מבצעים וגיחות), הנערכות מדי יום חמישי בצהריים. בישיבות הללו, סוקרים בפני שר הביטחון מגוון מדהים של פעילות ישראלית מבצעית חשאית, נועזת, מעבר לקווי האויב. הוא לומד שאין גבול לדמיון וליצירתיות הישראלית. גם לא השמיים. אבל בעת ובעונה אחת לומד שר הביטחון גם את מגבלות הכוח. את המקום שבו מסתיימת העוצמה ומתחילה חולשה.
 

שר הביטחון ליברמן בזירת הפיגוע בשרונה. צילום: אבשלום ששונישר הביטחון ליברמן בזירת הפיגוע בשרונה. צילום: אבשלום ששוני

 

זהו המבחן הראשון של ליברמן. בפיגועים של קודמו, יעלון, הוא נהג להציב מגוון של דרישות: לחדש את הסיכולים הממוקדים, לכבוש את עזה, להרוג את הנייה, להטיל סגר וכתר ולהרוס ולגרש. עכשיו, הוא מבין שכל זה לא באמת רלוונטי. אין את מי לסכל ואין את מה לחסל. מה שיש זה כוח רצון של צעירים פלסטינים שמוכנים למות, ובלבד שייקחו איתם כמה שיותר יהודים. עוד לא הומצאה שיטה לסכל רצון כזה. ישנה גישת בצלאל סמוטריץ', שממשיך לצייץ את עצמו לדעת עם הנרטיב של "כל עוד יש להם תקווה, הם יעשו פיגועים". על פי סמוטריץ', רק אם הם יבינו באופן מוחלט וסופי שלא תקום מדינה פלסטינית, הם יירגעו. אני מניח שעל פי גישתו, מיד אחר כך הם גם יתגיירו.
 

מול הגישה הזו, ישנה המציאות הסבוכה, שבה אין פתרונות קסם, אין דרכי קיצור ואין ארוחות חינם (אלא אם כן ארנו מימרן בסביבה). מערכת הביטחון, בהשראת בוגי יעלון ובעיקר גדי איזנקוט, נקטה עד עכשיו את שיטת ההכלה: מפרידים בין האוכלוסייה הפלסטינית למבצעי הפיגועים. מנסים לשפר את חייהם של הפלסטינים, לייצר תקווה ואופק, להגדיל מכסות עבודה, במקביל להגברת אמצעי הביטחון והשקעת מאמץ אדיר בבניית מערכת ניטור שתדע לאתר מפגעים פוטנציאליים ברשתות החברתיות ולמנוע את הפיגועים בטרם התרחשו. 
 

הגישה הזו נחלה הצלחה. הציבור הפלסטיני הרחב נשאר מחוץ לאינתיפאדה, שהלכה ודעכה. ביום רביעי, בלב תל אביב, למדנו ששום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר. מכיוון שזה נמשך כבר מעל מאה שנה, נדמה לי שזה רחוק מסיום.


2. איזה תענוג

 

ליברמן לא דיבר הרבה באתר הפיגוע בשרונה. אחד המשפטים הבודדים שאמר, נגע לתל אביב: "באתי להצדיע לתל אביבים שסופגים אירוע לא פשוט פעם נוספת, פיגוע קשה, ובכל זאת הם יודעים לחזור לחיים ומוכיחים שהחיים חזקים יותר מהטרור".  בעודו מדבר, מלאו הרשתות החברתיות חוגגים עולצים מקרב הימין המתלהם ומתעצם. הפוסטים התחרו זה בזה בעילגות, גועל וטעם רע. תל אביב השמאלנית, השנואה, אוהבת הערבים, בוערת לקול מצהלות ההמון. "העיקר שזה בתל אביב, תענוג", כותבת אחת בשם אמילי מוגרבי. "מגיע להם, שמאלנים מניאקים, שימותו כולם אמן", עונה לה מישהו.
 

מעניין כמה היפוכים בקברו מתהפך עכשיו יעקב מוגרבי, יהודי דמשקאי עשיר, שעלה ארצה ב־1925 וקנה מספר מגרשים בעיר העברית הראשונה. מאיר דיזנגוף ביקש ממנו לבנות אולם קולנוע בפינת בן־יהודה ואלנבי, והוא נעתר. קולנוע "מוגרבי" הפך לאחד מסמליה של העיר הלבנה שקמה על החולות. 90 שנה אחר כך, גברת בשם מוגרבי (אין לי מושג אם יש קשר משפחתי) שגרה בתל אביב, צוהלת כשתל אביבים נרצחים. תענוג שזה בתל אביב, היא כותבת, ואלפים חוגגים כמוה על דמם של עידו בן ארי, לוחם בסיירת מטכ"ל, ושל אילנה נבעה, ומילה מישייב, ומיכאל פייגה ממדרשת שדה בוקר. ואיפה הזקן עכשיו, זה שקבור בשדה בוקר, שיראה מה נהיה מאיתנו.
 

חלון הראווה שלנו למציאות של נורמליות, מצעד הגאווה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוניחלון הראווה שלנו למציאות של נורמליות, מצעד הגאווה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

 

לקראת יום העצמאות האחרון, 68 להולדת מדינת ישראל, הוציא משרד החוץ סרטון מוצלח שכותרתו "68 דברים שלא ידעתם על ישראל". הסרטון זכה להצלחה רבה ברשת. צפיתי בו השבוע פעם נוספת. בלי תל אביב, וכל מה שהיא מכילה ומסמלת, לא היו נותרים בסרטון הזה עניינים רבים להתגאות בהם. זהו חלון הראווה שלנו. ההוכחה הניצחת לכך שיש כאן מדינה נורמלית, מתורבתת, הדוגלת בערכים, שואפת לשלום, יצירתית, הטרוגנית, סובלנית, שיודעת להכיל את כולם. למרבה הצער, חלק לא קטן מתושבי ישראל רואים בתל אביב נטל. מצדם, שתישרף. נטפל בשמאלנים, ואחר כך בערבים. המפלצת הזו גדלה בחצר שלנו.
 

קשה לבוא בטענות לנבערים המתלהמים הללו. הם למדו מטובי המורים שהמדינה יכולה לנפק. רק לפני כמה ימים היה זה ראש הממשלה, בכבודו ובעצמו, שמיהר להעלות סטטוס בפייסבוק שבו תמה מדוע התקשורת והשמאל (הוא השתמש במילים אחרות) לא מגנים את "האונס הלאומני" המחריד שעליו דווח בתקשורת. אחר כך הוא מיהר לחזור בו (לא על ההסתה, רק על העיתוי), ואחר כך התברר שלא היה אונס, ולא היה לאומני. גם על "הערבים נוהרים בהמוניהם" הוא התנצל, בזמנו. הוא חזק בהתנצלויות, נתניהו. כשראש הממשלה הוא טוקבקיסט מסית וגזען, איך נלין על האזרחים?


3. אבד בתרגום


אין לקנא בבנימין נתניהו. עשרת הימים האחרונים היו נוראים במיוחד. אשתו הפסידה בתביעה משפטית נוספת (גיא אליהו), אחר כך פורסמה ההמלצה להגיש נגדה כתב אישום בפרשת המעונות, אחר כך באה הקטטה המביכה עם נפתלי בנט (שבה נתניהו התקפל), ואחר כך הגיעה הפרשה החדשה, עם הטיפוס הזה מימרן, שהפכה לבדיקה משטרתית. עכברון ששאג. 
 

הנסיעה החגיגית למוסקבה, עם הרעיה כמובן, שאמורה הייתה להיות שיוט חלומי בין אירועים נוצצים ומסעדות יקרות, הפכה לסיוט. הטרלול הרגיל האופף את סביבתו של נתניהו שודרג עד מאוד, והסיטואציה המלחיצה החדשה גררה גם כמה סקנדלים מביכים. נתניהו עצמו בילה את מרבית הזמן על קו הטלפון מול סוללת הפרקליטים האינסופית, לטיפול בפרשות השונות. אגב, יש הרבה יותר פרשות ממה שנדמה לציבור. דברים רבים שטויחו בעבר, נבדקים כעת שוב. המידע זורם. 
 

ארנו מימרן הוא קצה זניח של קרחון ענק. תעשיית המיליונים של נתניהו, שנשמרה כל השנים מתחת לפני הקרקע, מתחילה לבצבץ. מי שמכיר את ביבי והביט בו בימים האחרונים, הבין את גודל המצוקה. כמו תמיד בסיטואציות הללו, הוא הצטנן, נתקף כאבי ראש ונזלת טורדנית, נרגנות וקוצר רוח. כדי שזה יהיה מושלם, עם נחיתתו בחזרה בישראל המתין לו הפיגוע בתל אביב, ישיבה ביטחונית בקריה (נטולת פתרונות) וקבינט סרק למחרת בבוקר. לחשוב שבשביל כל הטוב הזה הוא נלחם כל השנים האלה.
 

ביום שלישי התקיימה מסיבת העיתונאים החגיגית המשותפת של נתניהו ופוטין במוסקבה. האווירה הייתה חגיגית, אולי אפילו היסטורית, והמתורגמן שודרג בהתאם: השר זאב אלקין, הוא שקיבל על עצמו את תרגום האירוע. דוברי עברית ורוסית שצפו במחזה יודעים לדווח שלאלקין יש סגנון תרגום חופשי, הוא מוסיף קצת כאן וגורע שם, משתמש במילים הנוחות והמקובלות עליו, לא בהכרח על הדובר, ומפגין יצירתיות מגמתית. ואז קם אחד העיתונאים הישראלים ושאל את נתניהו על פרשת מימרן. זו הייתה "שאלה שתולה", שנשאלה לבקשת אנשיו של נתניהו. ראש הממשלה רצה לנצל את האירוע המדיני כדי לשחרר את תגובתו הראשונה לפרשה (ההר הוליד עכברון). זו טכניקה מקובלת ולגיטימית.
 

פגישת נתניהו ופוטין במוסקבה. צילום: רויטרספגישת נתניהו ופוטין במוסקבה. צילום: רויטרס

 

אלקין, המתורגמן הרשמי, היסס. האם לתרגם את השאלה (הארוכה) ואת התשובה (הארוכה בהרבה ממנה)? הוא פנה בשאלה לאנשי ראש הממשלה, שלא ידעו מה לענות לו. הוא פנה בשאלה למתורגמן המיתולוגי של פוטין, שנחשב לאחד האנשים החזקים ברוסיה, שלא הבין את הסוגיה. אם אתה מחליט לא לתרגם, אמר לאלקין, לפחות תסביר למה. בינתיים השתרר שקט מביך באולם. אף אחד לא הבין מה קורה לתרגום. אז אלקין הסביר למיקרופון: "זו שאלה בעניינים פנים־ישראליים, שנשאלה בעברית, וגם התשובה הייתה בעניינים פנים־ישראליים". נשמעו כמה קולות צחוק. בשלב הזה התערב הנשיא פוטין בעצמו. "רגע", אמר לאלקין, "עניינים פנים־ישראליים זה הכי מעניין". אלקין לא התבלבל: "אדוני הנשיא", אמר לפוטין, "אם זה מעניין אותך, אתרגם לך באופן אישי אחר כך. אני מבטיח לא לשכוח אף מילה שנאמרה". פוטין נרגע. מה שאי אפשר להגיד על נתניהו.
 

אחר כך, בקבלת הפנים בבולשוי, סיפר אלקין למתורגמן של פוטין את הסיפור. "קיבלת החלטה נכונה", אמר לו הרוסי. אלקין, בשיחה עם "מעריב", אישר את הפרטים המתפרסמים כאן. "חסכתי לישראל מבוכה ענקית", אמר, "אם הייתי מתרגם את השאלה והתשובה, זה היה הופך לכותרת הראשית ברוסיה, מאפיל על הביקור ההיסטורי, לציון 25 שנים ליחסים, וגונב את ההצגה. זה היה גורם נזק כבד לתדמית של ישראל, ליהודים ברוסיה, למאמצי ההתקרבות ולכל שאר הדברים". 
 

באותה קבלת פנים בבולשוי, התרחש פינג־פונג משעשע נוסף בין נתניהו לפוטין. כשראש הממשלה סיפר בגאווה על המרכז להוראת עברית ולימודי ישראל שהוקם לאחרונה, הוא הביע משאלה ש"כמה שיותר אנשים ברוסיה ידברו עברית, כמו שלנו יש בישראל אנשים שמדברים רוסית". פוטין, משועשע, ענה לו: "יש לי פתרון פשוט להגיע ליעד הזה, תחזירו לנו מחצית ממיליון הרוסים שקיבלתם, ומספר הישראלים דוברי הרוסית ישתווה למספר הרוסים דוברי העברית". נתניהו לא זרם עם ההומור: "אנחנו לא מתכוונים להחזיר, אני מציע שתהיה פשוט תחרות חופשית בין הכלכלות שלכם ושלנו, מי שטוב יותר ינצח". 
 

ראש הממשלה יודע, במקרה הזה, על מה הוא מדבר. יחסית למיתון ברוסיה, הכלכלה הישראלית פורחת. מצד שני, לא מדברים על חבל בביתו של תלוי. פוטין נהנה פחות.


4. 
עם הראש בחול


חברי קלמן ליבסקינד הקדיש בשבוע שעבר את שלושת עמודיו לעלבונו הצורב על כי העזתי לכלול גם אותו ברשימת משתפי הפעולה עם התיק שנתפר למני נפתלי, לשעבר אב הבית במעון ראש הממשלה, בעניין ההטרדה המינית (שלא הייתה). לבושתי אודה שהבנתי את הפרינציפ של הטור שלו אחרי כמה פסקאות ולא צלחתי את ההמשך. 
 

אז ראשית, הבהרה. יכול להיות שלא הובנתי כהלכה, אבל לרגע לא התכוונתי לכלול את ליבסקינד ברשימת תופרי התיק, ומכאן ברור שלא הוא צריך להיחקר או לעמוד לדין. ליבסקינד הוא עיתונאי ישר, ישראלי הגון ותחקירן מקצועי. בפרשה הזו הוא היה סוכן משוטה. לא היה זדון במעשיו, אם כי הוא יכול היה להקדיש קצת מחשבה ולהבין את ההקשרים ולהביט על התמונה הכוללת. לו עשה כן, היה מבין שעושים בו שימוש.
 

לא רק תיק אחד נתפר לנפתלי. זה החל עם הצהרתו הלא תיאמן של ניר חפץ, ערב הבחירות, כשפורסם דוח ההוצאות של מעונות ראש הממשלה, שהטיל על נפתלי האומלל את האחריות להוצאות המטורללות של הגברת ובעלה. זה נמשך בעלילה עוד יותר מביכה, שלפיה נפתלי גנב מצרכי מזון וסחורות מהמעון וגרר את שללו לביתו בעפולה. שני האירועים הללו היו אמורים להדליק את נורת האזהרה העיתונאית של ליבסקינד. אבל הוא העדיף לטמון את ראשו בחול, שערמו לכבודו טיפוסים כעו"ד יוסי כהן.
 

משנינו, ליבסקינד הוא התחקירן המנוסה יותר. במקרה הזה, של מעונות ראש הממשלה, מני נפתלי ושאר הפרשיות, נדמה לי שאני בקי יותר ממנו. הרבה־הרבה יותר ממנו. אני לא צריך לקחת את נפתלי לפוליגרף, וגם לא את סווטלנה. לצערי, אני לא יכול לחשוף מקורות, אבל אם ליבסקינד היה מבצע בירור מקיף ומדויק במשטרה, הוא היה מגלה את עוצמת הכוחות שתפרו את התיק לנפתלי, את העובדה שאין ולא היו להם מעצורים כלשהם, את האובססיה להפללתו. 
 

ליבסקינד מתעלם מכל מה שיצא ממעונות ראש הממשלה, ממה שקיבל אסמכתאות משני הרכבים שיפוטיים, מעדי הראייה והניצולים שנפלטים אל החוף מדי כמה שבועות, או חודשים, ומספרים את אותו הסיפור בדיוק. במקום להבין מה קורה כאן, הוא העדיף להיטפל לאיש האמיץ היחיד בסדום, שנלחם כמעט לבד נגד מערכת אדירה, וניצח.
 

ליבסקינג גילה אומת יוצא דופן בתקופת נוחי דנקנר במעריב. צילום: פלאש 90ליבסקינג גילה אומת יוצא דופן בתקופת נוחי דנקנר במעריב. צילום: פלאש 90

 

בזמנו, כש"מעריב" נשלט בידי נוחי דנקנר ובאמצעות ניר חפץ, היה ליבסקינד אמיץ מספיק כדי להגדיר את מה שקרה באותה תקופה בעיתון בשם "סדום ועמורה". יש אמת בדבריו, אם כי לאורך כל התקופה ההיא היו בעיתון מספיק עיתונאים הגונים, ליבסקינד אחד הבולטים שבהם, ששמרו על חוט השדרה המקצועי. ליבסקינד התכוון, בין היתר, ליום שבו "נעלם" מאמר ביקורתי שכתב נגד נתניהו. העורך חפץ דרש אז מאנשי הדסק לספר לליבסקינד שהייתה "תקלה טכנית". לא הייתה שום תקלה טכנית. 
 

באותה נשימה "נקברו" מאמרים שלי בעניין הגברת נתניהו. באותה נשימה ניסה "מעריב" לקבור את המחאה החברתית שאיימה בקיץ 2011 על שלטון נתניהו (אחרי שבשלביה הראשונים היה "מעריב" בין מוביליה, בעיקר בזכות נדב איל). אני נזכר שליבסקינד עצמו טען, כמעט עד הרגע האחרון, שאין מחאה חברתית. גם כשהאוהלים נערמו ברוטשילד, וגם כשהאלפים החלו לצעוד ברחובות, הוא עוד אחז בתיאוריה שמדובר במזימה של השמאל הקיצוני ולא בתופעה אותנטית, רחבה ואמיתית.
 

כשאראל סג"ל קיבל, סוף־סוף, את תוכניתו בגלי צה"ל, חששתי לרגע לבריאותו של ליבסקינד. הוא אומנם הובא ל"מעריב" כתחקירן, אבל המיר כאן את ייעודו והפך למבקר תקשורת. עכשיו, אחרי שגם משלט גלי צה"ל נפל, מה יעשה? במה יעסוק? כמה אפשר להיטפל לרינו צרור ויעל דן? המינוי הבלתי נתפס של הלוביסט (של שרה) רמי סדן ליו"ר ערוץ 10, עתיד לשלול ממנו גם את ההתגוללות על הערוץ הנשכני הזה. לאן יוליך את מרמורו? נו, טוב. הוא מצא את מני נפתלי. 
 

אחרי כל זה, חשוב לי להדגיש עד כמה אני אוהב את קלמן ועד כמה אני מעריך אותו. מעבר לעובדה שהוא נכס ל"מעריב". יום יבוא, כשהאמת תצא לאור (היא מתחילה לבצבץ), הוא יבין. 

5. הכל הולך. התרגלנו
 

נחזור לנתניהו. בדבריו במוסקבה, הוא לקה בכמה סתירות. ראשית, הצהיר ש"אני נותן אמון מלא במערכת המשפט שלנו", והביע ביטחון שפרשת מימרן תיגמר בלא כלום. אחר כך עבר לדבר על רעייתו, ושם טען שרודפים אותה והופכים אותה ל"אבק אדם". שתי הטענות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, מכיוון שאותה מערכת משפט שבה שם נתניהו את מבטחו, היא שפסקה פעמיים ברציפות לטובת העובדים בהם התעללה רעייתו. דווקא הם התגלו, על פי פסקי הדין, כ"אבק אדם".
 

נתניהו ממשיך לטעון שמדובר בסך הכל ברדיפה פוליטית. השבוע הוא הסתייע במאמרה של הפרופ' רות גביזון, שהתקוממה נגד התופעה וטענה ששלטון במדינה דמוקרטית מחליפים בבחירות, ולא בחקירות. ובכן, שניהם טועים. על הזיכרון של ביבי אני לא סומך כבר הרבה זמן, לגבי גביזון זה מפתיע. הרי קודמו של נתניהו, אהוד אולמרט, הודח באמצעות שורה ארוכה של חקירות אינסופיות, שהובילו לכתבי אישום. גם קודמו של אולמרט, אריאל שרון, לווה על ידי שלל חקירות לאורך כהונתו, ומי יודע איך זה היה נגמר אלמלא לקה בשבץ. אחד, יצחק רבין, לקח פעם אחריות על עבירה מינורית של אשתו, והתפטר. טוב, לנתניהו זה לא יקרה.
 

ארנו מימרן, הפרשה תגמר בלא כלום. צילום: רויטרסארנו מימרן, הפרשה תגמר בלא כלום. צילום: רויטרס

 

טחנות הצדק מתחילות בימים אלה לפעול. בשנים האחרונות נהנה נתניהו מהגנה משפטית כוללת. כמעט כל שומרי הסף עבדו אצלו ולמענו. הכל טויח, נדחק הצדה, מוסמס ולא טופל. עכשיו זה מתחיל להשתנות. אף על פי שהתברר שמפכ"ל המשטרה, רב ניצב רוני אלשיך, אכן קיבל מנתניהו הבטחה שימונה לראש השב"כ אחרי שיסיים את הקדנציה במשטרה. במדינה נורמלית, פרסום כזה (ערוץ 10) היה מוביל לרעידת אדמה. הספקולציה הזו התפרסמה כאן בזמנו, לאחר מינויו של אלשיך. כשכתבתי את הדברים, על אף שהיו לי מקורות לא רעים, לא האמנתי שזה אפשרי. ובכן, זה אפשרי לגמרי. למפכ"ל יש אינטרס אישי מובנה שנתניהו יישאר ראש ממשלה, ויקיים את הבטחתו להגשים את חלום חייו של אלשיך ולמנותו בעוד קצת יותר מארבע שנים לראש שירות הביטחון הכללי. 
 

אבל אף אחד לא מתרגש. הכל הולך. התרגלנו. גם כשממנים לוביסט מדרג נמוך, שהיה יח"צן של שרה נתניהו, ליו"ר דירקטוריון של ערוץ טלוויזיה מרכזי, זה נראה נורמלי לגמרי. כשהוא נתפס באמירות גזעניות ומקוממות, ממשיכים אנשיו של ראש הממשלה, בראשותו של מנכ"ל משרד התקשורת מומו פילבר, להתבצר סביב מינויו. טוב, בואו נראה את המאית המלאה של הכוס: בקרוב מאוד, אם שום דבר לא ישתבש, יושג סוף־סוף הפיוס המיוחל עם טורקיה. עיתוי מצוין. ארדואן כבר יש לנו. עכשיו יהיו שניים.