שרת המשפטים איילת שקד איננה דמות מפוענחת, היא הייתה ונותרה חידתית בעיני. יש משהו מתעתע במעברים החדים שהיא מבצעת, בין תמיכתה בחוקים ליברליים ודמוקרטיים לבין תמיכתה בחוקים אפלים ומפוקפקים, כאלה ששרי משפטים צריכים בדרך כלל להתרחק מהם מעבר למרחק נגיעה. 

מצד אחד, היא מעלה רעיונות נפלאים: הקלות בהוצאה לפועל, בטיפול בנשים גרושות ומוכות, בעריצות הבנקים ועוד; יש בה התחשבות חריגה ופתיחות למצבם של העניים והנזקקים אל מול מנגנוני השלטון הדורסניים; והיא מעיזה להיכנס לשדות זרועי מוקשים בתחומים החברתיים והמשפטיים שקודמיה בתפקיד העדיפו לא להתקרב אליהם.
 
מאידך היא תומכת נלהבת למשל בתיקונים לחוק העמותות המעוות, שספק אם יעמוד בביקורת בג"ץ, משום שהוא מפלה, לא שוויוני, לא חוקתי, מדיף ריח רע של משטרים אפלים ועלול ליצור מתיחויות בינלאומיות ולהוציא את דיבתה של ישראל בעולם. אך לשקד כלל לא אכפת. היא בשלה, תעשה כמיטב יכולתה להעביר את החוק בכנסת בנוסחו המחמיר ויהי מה.
 

בצד האפל נוטה שקד גם לבקר בצורה בוטה את בית המשפט העליון ולהכריז מה שמשתמע ממנו כי היא רוצה שופטים "בראש שלה". כלומר, בראש של מפלגת הבית היהודי. היא גם איננה מרימה את נס המרד נגד חוקים בעלי ניחוח של כפייה דתית, ומעל לכל בשקט ובאין רואה יש לה רעיונות עוועים להחלת החוק הישראלי על יו"ש, כביכול בשם השוויון למתנחלים אך למעשה כדי ליצור סיפוח בפועל. 
 
משהו לא מסתדר עם הפיצול הזה באישיותה ובפעילותה של שקד. מצד אחד, היא יוצרת רתיעה ורצון להתרחק ממנה ומרעיונותיה, ומצד שני, היא מעוררת רצון לחבק את רעיונותיה ולתמוך בה תמיכה בלתי מסויגת. כמו למשל הצעת החוק שקידמה השבוע: להגביל את משך הזמן של חקירת משטרה ואת פרק הזמן מסיום החקירה ועד להחלטת הפרקליטות על הגשת כתב אישום. רבים לפניה ניסו ונכוו.
 
המצב הנוכחי בישראל הוא בלתי נסבל בעליל. יש חקירות משטרה שנמשכות עשרות שנים, ויש לבטים של פרקליטים אם להגיש כתבי אישום או לסגור את התיקים שפתוחים גם הם שנים ארוכות תוך גרימת עינויי דין מיותרים לחשודים.
 
הואיל והגענו למצבים כה קיצוניים, הרעיון של השרה שקד הוא ראוי ונכון עם כל הקושי הכרוך בו. כשלעצמי אני מאמין שהסחבת הבלתי נסבלת בהליכי חקירה והעמדה לדין אינה באה מתוך זדון. אבל יש לי הרגשה, שקשה לי להוכיח אותה, שלפחות בחלק מהמקרים, בעיקר בקשר לאישי ציבור בולטים, היה נוח למשטרה ולפרקליטות להחזיק את החשודים מתנדנדים על חבל ולראות אותם מפרפרים בין תקווה לייאוש, ובעיקר לסרס אותם ממימוש סמכויותיהם ומהכרעותיהם, ולכן הם לא מיהרו לסיים את חקירתם ולקבל החלטות בענייניהם. בנסיבות אלה הצעת החוק החדשה תקצר את תקופת הטלטול של נושאי המשרות הציבוריות, לטובתם ולטובת כולנו.

בוטה ולא יותר  

עו"ד יוסי כהן, בא כוחה של שרה נתניהו בתביעת העובדים ממעון ראש הממשלה, איננו אביר הנימוסים. הוא לא בא מבית היוצר של חנה בבלי ולא המציא את הפוליטיקלי קורקט. אולי הוא אפילו לא היה בסביבה כשהמציאו את המונח הזה ובוודאי שאיננו עושה בו שימוש רב. אני מכיר אותו לא רע, שכן בעבר ניהלתי נגדו תיק. הוא היה יריב קשה, לא מעודן במיוחד אבל הוגן. ההשתלחות שלו בבית הדין הארצי לעבודה, ובעיקר בשופטת דיתה פרוז'ינין, הייתה בוטה ואולי היה עדיף שינקוט לשון רכה יותר, בלי לפגוע במסרים שאותם התכוון להעביר. זה עניין של סגנון ואוצר מילים ותו לא.

עו"ד יוסי כה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90עו"ד יוסי כה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

 
עו"ד כהן כנראה הכיר בטעותו ומיהר להבהיר את עצמו ואפילו להתנצל. לדעתי, צריך להסתפק בכך. הכוונה להעמיד אותו לדין משמעתי על פי דרישת הנהלת בתי המשפט ולפי הודעת לשכת עורכי הדין, נראית לי קצת מוגזמת ולא מידתית. זה מדרון חלקלק שראשיתו ידועה וסופו מי ישורנו? 
 
הופעה של עורכי דין באמצעי התקשורת הפכה לחזון נפרץ ולא בכדי. ישנה תחושה, שניתנת להוכחה, שיש קשר ואפילו מובהק בין האווירה הציבורית לבין הכרעות דין, החל מבית משפט השלום וכלה בבית המשפט העליון, כפי שהעיד לאחרונה בהגינות רבה ואפילו באומץ השופט בדימוס עודד מודריק.  
האיום בהעמדה לדין משמעתי של עו"ד כהן עלול להגיע לשלילת רישיונו ולעצירת מקור תעסוקתו והכנסתו, והוא חמור וקשה ויש בו כדי להרתיע עורכי דין מלומר את דעתם הגלויה ולהגן בצורה מוצלחת וראויה על לקוחותיהם. מי שייפגע בסופו של דבר הוא לא רק עורך הדין אלא גם הציבור הנזקק לשירותיו. עו"ד פחדן והססן מעולם לא נחשב למי שנותן שירות טוב ללקוחותיו.
 
בתי המשפט אינם חסינים מביקורת, אך בעניין זה נדרש איפוק רב יותר מאשר בתחומים אחרים. הטון צריך להיות נמוך יותר, הנימוס צריך להיות רב יותר, והכבוד צריך להתקיים גם אם לא מסכימים עם פסק הדין. 
 
צריך להניח מראש שכמחצית מהנדרשים לשירותי בתי המשפט ייצאו לא מרוצים מאולמו של שופט זה או אחר, משום שנדירים המקרים שבהם גם התובע וגם הנתבע מצליחים בתפקידם כמו שנדירים המקרים שבהם גם הנאשם וגם המאשים שבעי רצון. אחד הביטויים הלגיטימיים במדינת חוק דמוקרטית לאותו חוסר שביעות הרצון הוא באמירה תקשורתית על תחושתו של המפסיד, ולעתים גם של הזוכה.
 
בעצם כל ערעור שמוגש לבית משפט אזרחי או פלילי - ואלפים כאלה מוגשים מדי שנה - מבוסס על כך שהשופט טעה, לא הבין את העובדות או את החוק או עיוות את הדין. ישנם כתבי ערעור המוגשים לבתי המשפט על בסיס יומי, שלעומתם דבריו של עו"ד כהן כשלג ילבינו.
 
גם אם הוא חרג מהגבולות המקובלים, אני סבור שזו תהיה הגזמה מיותרת להעמיד אותו לדין משמעתי לאחר התנצלותו, ולכן הצעתי לחברַי בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין: הסתפקו באמירה ערכית והימנעו מהגשת קובלנה משמעתית. 
מבחן הוודאות
 
ובאותו עניין: בסוף השבוע רחשו פרסומים על כך שהפרקליטות שוקלת להעמיד לדין את עו"ד נבות תל־צור, מבכירי הפליליסטים בארץ, בשל עבירות של שיבוש הליכי משפט. 
 
אינני מכיר את חומרי החקירה שנמצאים בידי הפרקליטות והמשטרה, אך אני מציע שגם בעניין זה ינהגו במתינות ובמידתיות. העמדת עורך דין לדין פלילי בשל עבירות שביצע לכאורה במהלך תפקידו, בהגנה על לקוח, צריכה להיבחן בקפדנות רבה. כתבי אישום צריכים להיות מוגשים רק אם קיימת ודאות כמעט מלאה שיש סיכוי להרשעתו, ורק אם יש אינטרס ציבורי אמיתי להגיש כתב אישום. הזכות להגנה משפטית היא יסודית וחוקתית, ובלעדיה נהפוך לג'ונגל ונדמה לחיות היער. לכן ראוי ונכון להימנע עד כמה שאפשר מפגיעה בעורכי דין המייצגים לקוח בגין ייצוגם. 
 
אם תהיה אווירת טרור בקרב עורכי הדין, שייבהלו וירגישו עצמם נרדפים, הם לא יוכלו לבצע את שליחותם בנאמנות ובהגינות כלפי לקוחותיהם. ואנה אנו באים?