אורי נולד ביום שישי בשש בערב. ההתרגשות הייתה רבה אף על פי שזה הנכד המי יודע כמה של הסבים והסבתות משני הצדדים, אבל הוא היה הראשון שלנו והשמחה הייתה גדולה. כל כך גדולה עד שסבתי המתוקה, בת ה־90, הגיעה מיד בבוקר שאחרי כדי לבקר את נכדתה הצעירה ביותר ולתת איזה חיבוק. 14 שעות אחרי הלידה, עם חלוק בית חולים ותפרים במקומות שאין לדבר עליהם, הפער בין הזוהר הזה של הלידה שכולם מדברים עליו להרגשה במציאות הוא תהומי. נכון, האושר הוא גדול אבל הפחד גדול לא פחות. בדיוק באותו הרגע ציפורה, שראתה אותי בשיאי, אוחזת בידי את הרך הנולד, חייכה ואמרה: ״הוא רוצה אחות!״. אין מה להגיד: אין לסבתא שלי מתחרות בקטגוריית ״מיס טקט 2012״. את סבתא שלי אני מכירה, ולסבתא שלי מותר להגיד מה שהיא רוצה כי היא סבתא שלי. לגבי כל שאר העולם - העניין כבר שנוי במחלוקת.

רק לפני יומיים הייתי עדה לאחד מהרגעים המבעיתים בהריונותיהן של רוב הנשים: הרגע שבו גבר/אישה, שיכולים להיות האנשים החמודים והרגישים בהיסטוריה של האנושות כולה, מושיטים את היד ומניחים אותה על הבטן של אישה שהם לא מכירים. ככה זה - כשמשהו גדל לך בבטן, בעיני יותר מדי אנשים היא כבר לא נחשבת איבר מגופך אלא שלוחה שלך שנגישה ומותרת לכל. אני מנסה לדמיין לעצמי רגע כזה בחייה של אישה לא הרה וכבר מצליחה לבנות בראשי את הנוסח של התלונה במשטרה. אולי אני מזרח אירופאית קרה, אבל מאין ספור שיחות בנושא אני מוצאת שהעצבים סביב הנושא חוצי עדות ומגזרים.

כשמדובר במגע פיזי, קשה למתוח את הגבול מול אנשים שעומדים מולך ובסך הכל מנסים להביע חיבה. קשה אך אפשרי, אם את מספיק אסרטיבית וזה מספיק מפריע לך: ״אל תגעו לנו בבטן אם לא הייתם מרשים לעצמכם לעשות זאת אם לא היינו בהריון!״, נשמע לי כמו כלל אצבע בסיסי שהציבור יכול לעמוד בו.

העלילה מסתבכת אפילו יותר כשמדובר בכניסה תיאורטית לרחם. בתחילת השבוע התפרסמה ידיעה על מורה בבית ספר יסודי, שקבוצת הורים בכיתה שהייתה עתידה לחנך ניגשה למנהלת בית הספר בתחילת השנה בבקשה שלא להעסיק אותה כמחנכת. אין לה עבר של התעללות בילדים, לא התקבלו תלונות על התפקוד שלה בעבר, אף אחד לא ערער על המקצועיות שלה, אבל לטענתם המינוי שלה הוא בעייתי באותה המידה משום שהיא עומדת להתחתן ובוודאי תרצה להיכנס להריון בקרוב. אני רגילה לשמוע על מנהלי חברות שמעדיפים שלא להעסיק נשים הרות או נשים בגיל הפריון בכלל, אבל הורים לילדים שמבקשים להגן על ילדיהם מהנורא מכל - נטישה של המחנכת באמצע השנה?

היעדר שגרה ומסגרת קבועה ומוכרת לילדים הוא בעיה רצינית שאני לא מזלזלת בה. מבאס שלילדים אין המשכיות ושקרבה שנבנית בינם לבין מי שמובילה אותם בשנותיהם הרכות נשברת עם עזיבתו של עמוד הענן, לא משנה מאילו סיבות. אחרי שכתבתי את המילים האלה, אני מרגישה בנוח לשאול - אתם התחרפנתם? גילוי נאות - בתשעים אחוזים מהוויכוחים אני בצד המורים. נטייה למערכתיות בתוספת שנים של האזנה לאמא מורה שחוזרת שבורה מיום עבודה למרות מסירות ומאמצים עילאיים לתת לילדים הכל, עשו אותי כזאת. כבר שנים שמורים מבחינתנו ההורים הם נותני שירות, וכמו פקידים במוקדי שירות לקוחות הם צריכים לקבל את הביקורת שלנו וליישם, זה תפקידם. הם אולי בני אדם, אבל הם כאן קודם כל בשבילנו ובשביל הצרכים שלנו. הלקוח, הוא הילד או ההורה, תמיד צודק. אנחנו מתלוננים על החופשות הארוכות, על שיטות הלימוד, על הניסיונות להטלת משמעת, אנחנו צוחקים על הבקשה לכבוד מינימלי כי ״מי הן בסך הכל?״.

אנחנו מפקידים בידיהן נסיכים ואנחנו מצפים שינהגו בהתאם. אסור להן להיכנס להריון. אסור להן לצאת לשנת שבתון. אסור להן לקבוע שעות שבהן ניתן ליצור איתן קשר - הן צריכות להיות זמינות בכל שעה עבורנו. שעה מול כיתה וכל אדם סביר צריך 15 שעות שינה כדי להתאושש, אבל הן ״סתם מתלוננות״.

נשים שילדו רק לפני כמה שנים והתמודדו עם איום על המשרה שלהן לא יכולות לדרוש שמורה צעירה שעלולה - חלילה - לרצות ילדים משלה, לא תחנך את הילדים שלהן. הן לא יכולות לעשות את זה. זה פשוט לא הגיוני שהן יעשו את זה.

לכולנו יש סבתות או קרובים רחוקים אחרים שאוהבים לעודד אותנו, גם אם ברגעים פחות מתאימים, להתרבות. רק בעוד יומיים ניהנה מעגלות הביכורים המתוקות שעושות סיבוב מול כל המושב/הקיבוץ/האורחים שבאים לחגיגות, כדי להשוויץ ולהפיץ את האהבה והריח של תינוקות חדשים. ברוב הפעמים אנחנו משתכנעות די בקלות להמשיך את השושלת מתוך ידיעה שחלון ההזדמנויות שלנו להיכנס להריון צר וחופף באופן חשוד ביותר לתקופה שבה אנחנו מפתחות את הקריירה שלנו. אלוהים, כמה לחצים מופעלים עלינו להוליד ילדים וכמה לחצים מקשים עלינו לגדל אותם?

ציפורה ממשיכה בשלה. היא רואה אותי עם תינוק ומיד צועקת ״זה מתאים לך!״, ברמיזה הבריטית המעודנת שלה. זו לא אשמתה, זה חזק ממנה. כל השאר מתבקשים לשמור את ההערות שלהם לעצמם, תודה