ח”כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) מבקשת זה זמן מה לקדם הצעת חוק להגבלת כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות. היא מכחישה שמדובר בחוק אישי שנועד לערוף את ראשו הפוליטי של נתניהו, ולראיה מבקשת להחילו מהבחירות לכנסת ה־21. יש להניח שחברי הכנסת מהקואליציה והאופוזיציה כאחד לא קונים את הטענה שהמוטיבציה להצעת החוק אינה נוגעת ישירות לראש הממשלה הנוכחי. חוקים פרסונליים אינם ראויים במשטר דמוקרטי תקין, אבל זו אינה הסיבה היחידה לכך שהצעת החוק הזאת צריכה לרדת. בכל דמוקרטיה חילופי שלטון חשובים. הם מאפשרים להזרים דם חדש, לרענן את השורות ולמנוע סטגנציה של המערכות החברתיות והפוליטיות. הטיעון הזה של ח”כ מיכאלי בהחלט מוצדק, אך בהינתן ששאר הטיעונים שלה אינם קבילים, אין הוא יכול להחזיק לבדו את הצעת החוק.

שני טיעונים מרכזיים נוספים מעלה ח”כ מיכאלי. האחד נתלה בדמוקרטיה האמריקאית ומבקש להעתיק ממנה את כלל ההגבלה. הבעיה בטיעון זה היא שהוא מתעלם מהבדלים בין שיטת המשטר. במציאות הישראלית, המוכתבת על ידי המשטר הפרלמנטרי, משך כהונה מצטבר של ראש ממשלה בישראל הוא בממוצע 3.8 שנים. שיטת המשטר הנשיאותי, לעומת זאת, מאפשרת לנשיא משעה שנבחר, וכל עוד לא עבר עבירה פלילית, לכהן שתי קדנציות שלמות. הוא אינו תלוי ברשות המחוקקת. ראש ממשלה בישראל משעה שנבחר עסוק בקרב הישרדות הן מול האופוזיציה והן מול גורמי הקואליציה. מלבד דוד בן־גוריון ובנימין נתניהו לא היה ראש ממשלה אחד שכיהן במצטבר יותר משבע שנים. ישראל, אגב, אינה חריגה בהיבט זה משאר הדמוקרטיות הפרלמנטריות.

הטיעון השני שמעלה ח”כ מיכאלי נוגע להיבט היציבות. לטענתה, ברגע שראש הממשלה ידע שמוקצבות לו שתי קדנציות בלבד, הוא לא ימהר לפזר את הממשלה וכך תישמר יציבותה. גם טיעון זה מתעלם מהמציאות הישראלית. המקור העיקרי לאי־יציבותן של ממשלות בישראל אינו נובע מגחמותיהם של ראשי ממשלות, אלא מקושי מובנה בהרכבת קואליציה ובשימורה במערכת רב־מפלגתית ושסועה.

הגבלת כהונתו של ראש הממשלה תביא להגברת אי היציבות. במהלך הקדנציה השנייה יהיה חשוף ראש הממשלה לסחטנות מוגברת לא רק מחברי הקואליציה, אלא גם מחברי ממשלתו. אלו גם אלו יהיו בעלי אינטרס להפילו ולנסות לרשת אותו. הוא כבר יהיה מחוסל. הצבת חרב דמוקלס מעל ראש הממשלה באמצעות הגבלת כהונתו תהיה, אם כן, התערבות בוטה במרקם המשטר הפרלמנטרי, שבשונה מזה הנשיאותי מושתת על מנהיגות קולקטיבית, על שותפות מפלגתית ואחריות משותפת. תקיעת חיץ בין ראש הממשלה לחברי מפלגתו היא כאב ראש שראוי שהפוליטיקה הישראלית המורכבת ממילא תימנע ממנו.

נתניהו הוא ראש ממשלה שצבר כוח רב, אימץ גינוני קיסרות והביא לפגיעה במוסדות דמוקרטיים. המצב הביטחוני הלא יציב שבו נתונים אזרחי ישראל מחזק את התמיכה בו והופך את האפשרות להחליפו לאתגר קשה ביותר. ניתן וכדאי שהאופוזיציה תמצא דרכי חקיקה מתוחכמות שינטרלו את צבירת כוחו וישמרו על הדמוקרטיה הישראלית, בלי לפגוע בעקרונותיה הפרלמנטריים.