לכבוד רוני אלשיך,

רוני שלום. תחילה אני מוכרח לומר שאני מת על השפם שלך. הוא מזכיר לי דמויות מעולמם של בוב הבנאי וסמי הכבאי. השפם שלך נראה סמכותי מאוד, ואני בטוח שזה עוזר לך בעבודתך החשובה כל כך במלחמה בפשיעה. אני חושב שאקרא לך מהיום "רוני המפכ"ל". אז ככה, שמעתי שאתם במשטרה מאוד מודאגים מהטוקבקים הקשים שמופנים כלפיכם. בתור אחד שאוכל הרבה חרא מטוקבקיסטים ויכול להבין ללבך, חשבתי לכתוב לך כמה עצות.

אני רוצה להתייחס לנאום השיימינג המקסים שלך, שבו טענת כי טוקבקים קשים יכולים להוביל לשפיכת דם של ילד. אני מבין שקשה לך, אבל אתה חייב ללמוד להתעלם ולהתמודד כמו גבר.

הבנתי שאתם הולכים לתגבר את מערך הדוברות שלכם בעשרות תקנים חדשים. הכוח החדש יאתר ברשת ידיעות ותגובות שליליות הקשורות במשטרה ויפנה ישירות למי שכתב אותן. נראה לי קצת קיצוני, זה הרבה כסף, לא? מסכים איתך לגמרי שהשיח ברשת אלים בצורה בלתי נתפסת, אבל נראה לי שהמציאות קצת התערבבה לכם עם עולם הניו־מדיה. אז תן לי לעשות לך קצת סדר בבלגן.

מפריע לך שמלכלכים על השוטרים ברשת? במקום לבזבז למשלמי המסים את הכסף על טוקבקיסטים שכירים, כדאי לפעול לכך שפשוט יהיו יותר מילים טובות לכתוב על המשטרה. אולי תארגן קורסים לנימוסים לשוטרים שתחת פיקודך, שפונים לעתים אל האזרח הנורמטיבי שהרעיש או חנה עקום כאחד העבריינים ומתנהלים איתו בגסות רוח. אולי תטפל ברצינות בתלונות של אזרחים ותנסה לשקם את האמון במשטרה.

אתה ודאי שואל איך עושים את זה. תן לי לספר לך סיפור.

רוני אלשיך. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כשגרתי באוקינאווה היו לי שני חברים טובים. האחד ס' אשר שימש כבוס אזורי של היאקוזה, והיה בשבילי כמו אח. השני מ' שהיה לי דמות אב ואחד ממוריי לקארטה. במקרה הוא גם היה מפקד משטרת אוקינאווה, בדיוק כמוך.

שניהם האמינו בכל לבם שהם ממשיכים את מורשת הסמוראים ביפן על ידי מניעת פשעי רחוב נגד אזרחים פשוטים, ושומרים על עקרונות של רדיפת צדק ומילוי חובות עבור הממונים עליהם. הם חשבו דומה, אך שיחקו בצדדים שונים.

הם לא היו חברים, הם לא נפגשו, אך כיבדו זה את זה ואפילו מדי פעם היו מוסרים דרכי דרישות שלום הדדיות. כל אחד ידע את תפקידו וקיבל באומץ את ההשלכות העשויות להיות על חייו מתוקף עבודתו.

ערב אחד ישבתי עם ס' ועם עוד מספר אנשי יאקוזה על ספסל בחוף הים. לגמנו בירה ונהנינו מהשקיעה הצבעונית. בשלב מסוים הגיעו למקום שוטרים. הם נעמדו בהיסוס כ־50 מטר מאיתנו. כשראיתי אותם רצו לי בראש תסריטים על הבלגן שהולך להיות.

הם התקרבו לכיוון שלנו ונעצרו ליד הספסל. אחד השוטרים קד קידה עמוקה ל־ס', שבתגובה קם וקד בחזרה. אחריו קמו כולם מהספסל וקדו. גם אני הצטרפתי.

"אנחנו מצטערים על ההפרעה", אמר השוטר המבוגר יותר, "פשוט ראינו שאתם יושבים כאן ורצינו להודיע לכם שאנשים עלולים להיבהל מהחזות שלכם, הדבר עלול להיות להם לא נעים".

"אנחנו מצטערים מאוד", חייך ס' בנימוס ובצניעות, "נעבור למקום אחר, פרטי יותר", אמר.

"תודה רבה", אמר השוטר.

"תודה רבה לך", ענה ס'.

קמנו והלכנו.

בדרך למכונית חשבתי לעצמי שאני לא יודע מה יותר מפתיע אותי, הנימוס והכבוד של השוטרים (הרי אני ישראלי, התרגלתי לדיבור משטרתי אחר) או ההבנה והאדיבות של המאפיונרים. לבסוף שאלתי את ס' אם הוא לא נעלב מהשוטרים שסילקו אותו מספסל ציבורי רק בגלל חזותו. "מאיפה שאני מגיע", הוספתי, "תקרית כזאת הייתה יכולה להסתיים באסון".

"הם היו נחמדים אלי, אז הייתי נחמד אליהם", הוא הסביר לי. "בתרבות שלנו זה מאוד חשוב, אלימות נמצאת היכן שאין כבוד, במקצוע שלנו זה עלול להוביל למוות, כך שאדיבות היא כלי פרקטי לא פחות מהאקדח שלי. מי שלא מבין את זה הוא אדם שלא ראוי לקבל אחריות כלשהי, בין שהוא שוטר ובין שהוא יאקוזה".

כמה ימים לאחר התקרית ישבתי לשתות סאקה עם מ', מפקד משטרת אוקינאווה. סיפרתי לו כמה התרשמתי מהנימוסים של שוטריו, שאלתי אותו איך הוא מסביר את אחוז הפשיעה הכמעט אפסי על האי, וציפיתי לתשובה בסגנון "המשטרה על האי מאומנת היטב, רוב השוטרים מומחים באמנויות לחימה ובשימוש בנשק חם". אבל הוא לא טרח להזכיר את זה.

בצניעות ובעיניים אוהבות הוא ייחס את המצב לכך שאנשים על האי מאושרים. "זה פשוט", הוא אמר, "אנשים פה אוהבים גולף, זה עושה אותם מאושרים, כשהם מאושרים הם לא עוסקים בפשיעה. התפקיד שלנו הוא לשמור עליהם כדי שיוכלו לשחק גולף".

אתה מבין, רוני המפכ"ל? זה נקרא כבוד. לא כבוד של מלחמת מקלדות באזרחים מתוסכלים אלא כבוד אמיתי. הרי בסוף הכל מסתכם בזה.

תן לשוטרים שלך כבוד, והם יעניקו לך בחזרה. תן לנו, האזרחים, כבוד והוא יחזור אליך. תחשוב איזה מטורף זה: לא תצטרך תקציבים נוספים כדי לטפל בטוקבקיסטים, ואולי אפילו תוכל להתרכז בפשע האמיתי שמתרחש במדינה.