כל קישור בין יהודים לכסף מייצר אצלנו רגישות יתר. האנטישמיות הטמונה בתמונה של היהודי הגלותי המנסה בציפורניו להשתלט על העולם, תולדה של מאות שנות רדיפה ו"הפרוטוקולים של זקני ציון", מהדהדת בראשנו. מיד כל קישור כזה מצייר את הדובר כאנטי־ישראלי וכגזען. באופן מוזר, ואולי קצת גזעני, הקישור עובר ולא מייצר התנגדות רק אם הדובר הוא יהודי, ועדיף ישראלי. כפי שרק ישראלים יכולים לספר בדיחות ולהשתמש בהומור שחור בנושא השואה, כך רק ישראלים ויהודים יכולים לדבר על הקשר בין יהודים לכסף בלי להיחשד באנטישמיות.

יושב הראש החדש של ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, הגדיל לעשות ואמר שאסור להתבייש, צריך לבקש כסף בלי להרכין ראש. הוא הזכיר שבזמן מלחמת העולם השנייה יהדות ארה"ב התביישה לדרוש מהממשל האמריקאי להפציץ את מחנות ההשמדה בגרמניה, וזה הלקח ההיסטורי שחייב להנחות את כולנו: לא להתבייש כשאנחנו מבקשים כסף מארה"ב למען ביטחון ישראל.


מתן ומתן



אולם הבעיה עם ישראלים היא שהגבול שלהם בין "בלי בושה" לבין חוצפה הוא עדין, אם בכלל קיים. זו התחושה שעולה מהעיסוק בחבילת הסיוע האמריקאית לישראל. ישראל מנהלת מיקוח ומשא ומתן על גובה התוספת בסיוע הביטחוני בעשור הקרוב. יש כאן מה שאוהבים להגיד עלינו מול הפלסטינים: מתן ומתן ולא משא ומתן, כי ישראל אינה נותנת דבר בתמורה.

יותר מזה: ישראל אפילו לא מבטיחה להיות נאמנה לכל נשיא ולא לתקוף אותו בבוטות. להפך, זה נשמע כמו "אתה תיתן לנו סיוע, ואנחנו ניתן לך על הראש מתי שנרצה". וזה הרקע לתחושת אי־הנוחות שנוצרה אצל בכירים בישראל לנוכח הימשכות המגעים על מזכר ההבנות, שיסדיר את הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל החל מ־2018.

ברק אובמה רוצה לתת. הוא רצה לתת לא מעט בעקבות הוויכוח על העסקה עם איראן, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו סירב, באופן מודע, לדון על "חבילת פיצוי", מחשש שהדבר ייתפס כקניית הסכמתו והסכמת ישראל לעסקה עם האיראנים. העסקה עברה. ההתנגדות של ישראל נרשמה וגם יצרה לא מעט בעיות דיפלומטיות, לצד השפעה מינורית מוטלת בספק על רכיבים מסוימים בעסקה. למרות הסירוב הישראלי לדון בסיוע אז, ולמרות אזהרות סרק אמריקאיות שהדבר ישפיע על גובה הסיוע העתידי, אובמה - משיקולי דעת קהל ואופי נוח או חלש, תלוי במתבונן - לא בא חשבון עם נתניהו ועם ישראל, וחידש את השיחות על חבילת הסיוע.

יש פוליטיקאים ישראלים שמשוכנעים שישראל מקבלת פחות ממה שיכלה לקבל בגלל ההתנהלות של נתניהו. יאיר לפיד, ציפי לבני וגם יצחק הרצוג אומרים זאת בגלוי, והנשיא ראובן ריבלין, שר האוצר משה כחלון ושר הביטחון אביגדור ליברמן חושבים כך, אבל רוב הזמן מתאפקים. נתניהו מצדו משוכנע שיש עליו נטל היסטורי, ושיש לו די הרבה זמן.




נתניהו חושש ממארב




הנטל ההיסטורי הוא לא למכור את בכורתו ובכורת ישראל עבור נזיד עדשים. כלומר, לא לתת לכסף האמריקאי לקנות ויתורים והסכמות של ישראל למדיניות שהיא אינה מסכימה לה. בנושא האיראני אמר נתניהו באופן מפורש: "ההיסטוריה תשפוט כל מנהיג, במיוחד את מנהיג העם היהודי, אם הוא יכשיר את העסקה עם איראן שהיא טעות היסטורית נוראית". וזה נכון בעיני ראש הממשלה גם כיום, ולכן ההסכמה על הסיוע הביטחוני מתעכבת.

נתניהו חושש שהנשיא האמריקאי מתכנן בחודשיים האחרונים שלו בבית הלבן מהלך מדיני מול הפלסטינים: תוכנית שלום, החלטת מועצת הביטחון, משהו למען ה"מורשת". בעיניו, הסכמה לחבילת סיוע עם אובמה, רגע לפני מהלך כזה, תאפשר לנשיא חופש תמרון רחב יותר ללחוץ על ישראל לעשות ויתורים. והנה, שוב ישראל עומדת בפני דילמת קניית מדיניות בכסף. 

עכשיו, לא בטוח שאובמה בכלל מתכנן מהלך כזה. בכל מקרה פעולה שלו בתחום הפלסטיני היא פתטית, עלובה ומשולה לכוסות רוח למת. זו תהיה המורשת שלו? מה פתאום. כל היסטוריון מתחיל ישאל את עצמו מה בדיוק הוא עשה בעניין הפלסטיני בשמונה שנות כהונתו. מה שאובמה לא עשה בשתי קדנציות בחדר הסגלגל אי אפשר לשנות בתרגיל יחסי ציבור בחודשיים האחרונים. מצד שני, נתניהו לא חושש לשווא. הוא הוכיח יותר מפעם אחת שזה שהוא פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריו.





"יועצי הספסל" נוקמים



אבל זה רק עניין אחד. נתניהו משוכנע בעומק לבו שהוא היחיד שיודע להתנהל מול ארה"ב, ושכל השאר חסרי ניסיון. ריבלין, כחלון וליברמן - כולם יועצי ספסל. הם מצדם נזכרים שבכל משא ומתן נתניהו משך זמן, תכנן תכנונים, עשה סיבובים ובסוף שילם את המחיר הגבוה ביותר. במיוחד מולם. ריבלין יושב בבית הנשיא למורת רוחו של נתניהו; כחלון, שחטף כשר התקשורת, יצא מהליכוד וחזר כשר אוצר; וליברמן, שקילל את נתניהו והשפיל אותו, קיבל ממנו את תיק הביטחון. הם מכירים את ראש הממשלה. ובכל זאת, הקריאה של ליברמן וכחלון לנתניהו השבוע, לסכם את עניין הסיוע, הייתה חריגה מאוד. מדובר בשני שרים שנתנו פומבי להערכה האישית שלהם, שראש הממשלה מתנהל באופן שגוי ולא ענייני. זו למעשה הבעת אי אמון בתוך הצמרת הבכירה ביותר במדינה.

נתניהו דחה את הקריאות. הוא מנהל את הנושא לבד ויודע דברים שאף אחד לא יודע, ולכן הוא צריך להתעקש. כך הסביר לגורמים בסביבתו. הוא מחכה והוא אחראי. אבל גם להמתנה יש מחיר. השבוע יונית לוי ואני שוחחנו עם דיוויד פרידמן, היועץ של דונלד טראמפ לענייני ישראל, שאמר לנו שעל נתניהו לעשות את השיקולים שלו, אבל אם הוא יחכה וטראמפ ייכנס לבית הלבן - ישראל תקבל סיוע צבאי גדול יותר.

זו הבטחה שאי אפשר לפדות בה שום צ'ק, אבל היא מכניסה את עניין הסיוע לתוך מערכת הבחירות. מצד אחד, האמירה הזו יכולה לעודד את הממשל לגלות נדיבות רבה יותר, ואז נתניהו יוכיח שהוא צדק. אבל הכיוון יכול להשתנות, והדמוקרטים - שסבלנותם לישראל ולנתניהו פוקעת, ושהתמיכה של שלדון אדלסון חברו במועמד הרפובליקני גורמת להם לגירוד בכל הגוף - יכולים לקפוץ את היד ולהקשות עורף.

קשה להעריך מה קורה במשא ומתן הכי חשוב בימים אלו למדינת ישראל, שבהיעדר דיונים מדיניים הוא היחיד שיניב תוצר ממשי, אבל התנהלותו מחזקת את הכלל הכי חשוב בנוגע לוושינגטון: אם אתה רוצה להבין את אמריקה, עקוב אחרי הכסף.