היה צריך להשיג אותו. המחיר גבוה, התשומות מוטלות בספק, הפרטנר בעייתי והביקורת שנמתחת על ההסכם נכונה ברובה. ועדיין, את הסיפור הזה היה צריך לסיים ומהעץ הזה שני הצדדים היו צריכים לרדת. בשורה התחתונה, לא הייתה לארדואן ולנתניהו שום אופציה הגיונית אחרת. הם זקוקים עכשיו זה לזה, הם לא אוהבים את זה, אבל הם מבינים את זה. האלטרנטיבה גרועה יותר.
כדאי שלא נשלה את עצמנו: למרות ההבטחה הטורקית לעשות הכל על מנת לסייע לישראל להחזיר את גופות החללים ואת הנעדרים, זה לא יקרה. בדיוק כפי שחיזבאללה לא סייע לפתרון תעלומת רון ארד כפי שהבטיח בעיסקת שבויים עם ישראל. זה מס שפתיים שאמור לסייע לנתניהו מול משפחות גולדין ושאול האצילות. את גופותיהם יחזירו רק רוצחים פלסטינים שישוחררו מהכלא. ככה הרגלנו את חמאס. מי שחתם על עסקת שליט במחירים מופקעים, שלא יבוא בטענות כשדורשים ממנו מחירים עוד יותר מופקעים בעסקאות עתידיות.
גם בעניין חמאס, לא בטוח שיהיו בשורות גדולות: הטורקים הבטיחו שמפקדת חמאס באיסטנבול ואנקרה לא תוציא פיגועים לישראל. אז הבטיחו. הם יעשו כמיטב יכולתם. ומה יקרה אם פיגוע או שניים יזלגו בכל זאת? שום דבר לא יקרה. ישראל תמחה, חמאס יכחיש, הטורקים ימרחו ואנחנו נבלע. זו דרכו של עולם.
נכון, אנחנו עומדים לשלם 21 מיליון דולר פיצויים למשפחות של טרוריסטים שניסו להרוג את לוחמי השייטת באלות, בגרזנים ובסכינים (כולל אקדח אחד לפחות), אבל זו אינה הפעם הראשונה שבה משחקת הצביעות תפקיד ראשי בדיפלומטיה. ואת ההתנצלות בפני טורקיה ניפקנו כבר לפני שלוש שנים, ברגעים האחרונים של ביקור אובמה בישראל ב־2013.
מאז ועד היום חלפו עלינו ועליהם שלוש שנים מעניינות: תהליך התפרקותה של סוריה נמשך, איראן יצאה מהבידוד והסכנה של הקמת מדינה שיעית־איראנית חמושה על הגדר הטורקית והישראלית הופכת את ארדואן ונתניהו, בעל כורחם, לבעלי ברית. ככה זה במזרח התיכון. אם אתה לא סביב השולחן, אתה על הצלחת.
אם לא תקרה תקלה של הרגע האחרון, ארדואן ונתניהו ישימו היום קץ לסכסוך ארוך, רווי השמצות, יצרים וגידופים. נתניהו צריך לשים עין דרומה ולדאוג שמצרים של א־סיסי לא תצא נפגעת מדי מהחתונה המפוקפקת והמאוחרת הזו. את מאזן הרווח וההפסד האמיתי בעסקת הפיוס הישראלית־טורקית נוכל לברר רק במבחן ההיסטוריה. כרגע, במצב הנוכחי, הפיוס הזה בלתי נמנע, טוב שהגיע ונקווה לטוב.