מעניין מה היה אומר ראש הממשלה בנימין נתניהו על הסכם הפיוס עם טורקיה אם היה מתנגד לו. אולי היה חוזר על טענתו כי מוטב שלא יהיה הסכם כלל על פני הסכם רע, כפי שאמר על הסכם הגרעין עם איראן, שחתמו ארה”ב והמעצמות לפני כשנה.
אך כעת נתניהו הוא השושבין העיקרי של ההסכם ומדבר כמובן בשבחו. זהו הסכם שיש בו סעיפים מרגיזים, שאפשר היה לשפרו ושיכול היה להיחתם כבר לפני שנים. ולמרות זאת, בשורה התחתונה ההסכם הוא בבחינת הכרח בל יגונה.
הסעיף המרגיז ביותר שלו הוא הסכמת ישראל לשלם 20 מיליון דולר לממשלת טורקיה, שתקים קרן שתעביר את הכסף למשפחות תשעת אזרחיה שנהרגו בפשיטה הכושלת של שייטת 13 על ספינת מאווי־מרמרה, לפני שש שנים. זה מרגיז משום שמשתתפי המשט היו מצוידים בכלי נשק קרים וגם באקדח אחד, ובאו במטרה לחולל פרובוקציה ולהתעמת עם צה”ל. זה מרגיז משום שישראל שילמה פחות כסף ל־34 משפחות המלחים האמריקאים שנהרגו ולעוד עשרות שנפצעו בתקיפת חיל האוויר על ספינת הביון האמריקאית ליברטי במלחמת ששת הימים. וזאת למרות שארה”ב, שלא כטורקיה, היא בת ברית של ישראל והתקיפה על הליברטי נעשתה בשגגה.
ארדואן מבודד ובעימות עם שכניו
טורקיה הייתה זקוק להסכם יותר מישראל. מדיניות החוץ והביטחון של ארדואן נכשלה והוא מצא עצמו מבודד ובעימות עם שכניו – רוסיה, סוריה, איראן – ובמלחמה עם המיעוט הכורדי בארצו. אלה היו מנופי לחץ. אפשר היה לנצל את מצבו החלש של ארדואן ולהתעקש על עסקה טובה יותר. אפשר וצריך היה לאלץ את טורקיה שתפעיל לחץ של ממש על חמאס כדי שישחררו את שני האזרחים הישראליים – אברה מניגסטו ושאבן אל סעד – ואת שרידי גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין. כעת נאלצת ישראל להסתפק במכתב התחייבות של טורקיה, ש”תעשה מאמצים” לסייע לישראל בנושא זה. ספק רב אם זה יקרה.
כעת שוב מוצאת ישראל את עצמה במצב מוכר שאליו היא נקלעת שוב ושוב, וכל פעם אומרת לעצמה שלא צריך להגיע אליו. יהיה עליה לנהל משא ומתן קשה עם חמאס על החזרת שני האזרחים ושתי גופות החיילים, וכמו בעבר, אם לא תסכים לשלם מחיר כואב, לא תהיה עסקה.
עם זאת, ההסכם גם מביא לישראל הישגים שלא צריך לזלזל בהם. מפקדת חמאס ופעילי הזרוע הצבאית, להבדיל מההנהגה המדינית, לא יוכלו לפעול על אדמת טורקיה כבסיס לפעולות טרור או לתכנון פיגועים נגד ישראל. ישראל לא ויתרה ואינה מסירה את המצור על עזה למרות דבריו של ראש ממשלת טורקיה וכל הציוד לרצועה יעבור בנמל אשדוד, שם ייעשה בידוק ביטחוני. הוא ימנע מטורקיה להמשיך ולנסות ולהעמיד לדין את חיילי צה”ל וקציניו בגין מעורבותם בתקרית המרמרה. הוא יביא לחידוש מלא של יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות וישפר את הקשרים הכלכליים. והוא בעיקר יאפשר לישראל לייצא חלק מהגז שלה לטורקיה וממנה לאירופה. טורקיה לא תתנגד גם למעורבות ישראל בארגונים שבהם היא חברה ובעיקר נאט”ו, שההחלטות בו צריכות להתקבל פה אחד.
טורקיה תשקיע כסף בעזה
ואולי החשוב מכל, טורקיה אמורה להשקיע סכומי כסף גדולים בהקמת בתי חולים ותחנת כוח (יחד עם גרמניה) בעזה, שתקל על מצוקתם הקשה של 1.8 מיליון תושבים. זה לא עניין של מה בכך. ככל שירווח, ולו במעט, לתושבים, כך קטנים הסיכויים לסיבוב מלחמה רביעי. מבחינה זו, הנטל הכלכלי המוטל על ישראל לסייע לרצועה יוקל במעט. זהו בהחלט אינטרס ישראל מובהק. למרות האפשרות ששר הביטחון אביגדור ליברמן, המתנגד להסכם, יצביע נגדו או יימנע בקבינט, צפוי רוב לאישורו מחר.
אך אסור לשגות באשליות. יחסי ישראל־טורקיה לא יחזרו להיות מה שהיו לפני יותר מעשור, בוודאי לפני שני עשורים. מי שמדבר על היווצרות ציר חדש של אנקרה־ירושלים, או אפילו הרחבתו לקטאר ולערב הסעודית, אינו מחובר לקרקע המציאות. גם אם בעתיד יחודשו תמרונים צבאיים משותפים בין שתי המדינות או שצה”ל ישתתף עם צבא טורקיה בתמרון בינלאומי, הקשרים המודיעיניים והצבאיים יהיו לא יהיו יותר מסולידיים.