טוב, זה היה בזבוז של אחר הצהריים. שעה וחצי ניסיתי להסביר לאורי את החוקים של דמקה, אחד המשחקים הפשוטים בעולם, ללא הצלחה. לא יודעת למה היו לי ציפיות, הילד עוד לא בן 4, אבל הוא גרר את לוח המשחק מהספרייה ואני הייתי במצב רוח סבלני אז אמרתי ״למה לא?״. לא ברור מה עבר עלי.

זה לקח חמש דקות עד שהוא גילה שיש חיילים נוספים שהוא יכול להוסיף ללוח שלו, וברגע שסיפרתי לו מה קורה כשמגיעים לשורה הקיצונית של היריב, הוא התחיל לצעוק שהוא רוצה להיות מלכה. אני עדיין תוהה איך אספר את זה לאבא שלו. 
 

פעם היה צריך להסביר לילדים איך להפסיד בכבוד. דור ההורים שלהם עדיין נשאר במקום ההוא. היום הם צריכים להתמודד עם ילדים בעלי יכולות בלתי נתפסות יחסית אליהם ומרגישים תחושת עילאיות כשהם מנצחים פעוטות במשחקים די פשוטים, זה מה שנשאר להם, לנו. הילדים לעומת זאת, כשהם מבינים שהדרך השמרנית לא פועלת לטובתם במאה אחוז, פשוט ממציאים את החוקים מחדש. רצינו שהם יחשבו מחוץ לקופסה, לא?
 
ככה הם מוצאים את עצמם מחתימים עצומות בבריטניה עם מיליוני תומכים לטובת הצבעה חוזרת על ההישארות באיחוד האירופי. כאילו משאל עם הוא מין חזרה גנרלית מצחיקה כזאת לפני שמחליטים באמת. הם מתיישבים להם בכיכרות עם שלטי מחאה או כותבים פוסטים נוקבים בפייסבוק על ראש הממשלה שהביא להם את זה על הראש תמורת כמה כיסאות, הם חושבים על דרכים להעביר את רוע הגזירה וכבר מפיצים שמועות על הדרך שבה בוריס ג׳ונסון, מוביל מהלך ההתנתקות, הוא זה שבכלל ישאיר אותם בפנים. ככה זה בשלבי האבל, כנראה, עכשיו הם מכחישים או מדחיקים, בקרוב תבוא ההשלמה. אולי.
גם מסי שבר השבוע את הכלים אחרי ששבר את הלב של הארגנטינאים בפעם הרביעית. אני לא יכולה לתאר לעצמי את הלחצים שמופעלים עליו, הבעיטות שלי לא שוות כלום, והחיים בברצלונה בוודאי נוחים יותר כשמובילים את אחת הקבוצות הטובות בעולם לניצחונות, אבל היינו מצפים מספורטאי שמבין דבר או שניים בתחרותיות ובהישגיות להבטיח שיישאר בנבחרת הלאומית עד שיביא את הניצחון הנכסף בקופה. קצת קשה אז פורשים? הוא לא ראה את "משחקי הכס" (בלי ספוילרים, מבטיחה)? גם אם כל הבית שלך כבר נרצח וקרס אתה תעשה הכל כדי להחזיר את מעמדך! אולי גם כאן מדובר בחוסר השלמה עם המציאות, אבל אם זה עובד - למה לא?
 
באופן קצת אירוני, ההפסד צורב יותר כשמגיעים לשלבים מכריעים יותר. מחקרים שלמים נעשו על הבעות הפנים הממורמרות משהו של זוכי המקומות השניים על הפודיום לעומת מבטי האושר של אלו שבמקום השלישי. האחרונים פשוט שמחים שזכו לעמוד שם, זוכי המקומות השניים כבר הריחו את הזהב.
להפסיד בכבוד זו אמנות שאני לא בטוחה שניתן ללמד אותה - היכולת לנצח בהפסד, אם תרצו. הרי לאורך כל התהליך אתה צריך להאמין בעצמך ולשכנע את עצמך ואת הסביבה שיש לך סיכוי, שאתה לא משקיע זמן, כסף וזיעה לחינם, ואז מגיעה המציאות. ברני סנדרס עושה על זה קריירה כרגע. אף על פי שכבר הפסיד מזמן במרוץ למועמדות הדמוקרטית, הוא מתייחס ברצינות לאמירה ש״זו לא התוצאה אלא הדרך״ וממשיך לוועידה המכריעה, תוך שהוא מצהיר שיצביע לקלינטון, רק כדי לבסס את כוחו בוועדות המפלגה הדמוקרטית. קוראים לו טרחן, אומרים שהוא לא יודע להפסיד, אבל אפשר גם להעריך את ההחלטה שלו להמשיך אף שהוא יודע שלא יהיה במקום הראשון, רק כדי להשפיע על המדיניות גם בדרגים הנמוכים יותר. על רבים מדי מהמשתתפים בפוליטיקה המקומית אי אפשר להגיד את אותו הדבר. התפקיד הוא חזות הכל. 
 
בתכלס, כמו בתחומים רבים, הכל עניין של שיווק. תראו מה מצרים עשתה ממלחמת יום כיפור. מוזיאונים נבנו כדי לפאר את הניצחון שלא היה ואף אחד לא יכול לערער על התודעה שלהם בכל הקשור לתוצאת המלחמה גם אם הקשר למציאות הוא לא מהמדויקים. ההחלטה שהתקבלה במשאל העם לא מקובלת עליך? תמיד תוכל לשלוף את קלף ״צריך להחליף את העם״. טענו שהגעת למקום האחרון? אתה בכלל במקום הראשון. מהסוף. רק תגיד את זה במספיק ביטחון והומור עצמי מעורבב במודעות עצמית ותצליח ליפול על הרגליים.
 
בלי הפסדים אנחנו כלום. עצם שמשתמשים בה נסדקת שוב ושוב ונבנית בצורה חזקה יותר. זו לא קלישאה - זו פיזיולוגיה.  בלימוד כללי הדמקה אני נשברתי ראשונה. גם בין המבוגרים יש חילוקי דעות קשים ובלתי ניתנים לגישור לגבי ה״אכילה לאחור״ ושאלת מגבלות יכולותיה של המלכה, אבל אי אפשר לשחק עם שחקן לא רציונלי, וזה המקרה כאן, לא התנצחות על דקויות. לכללים של המשחק אין תוקף בדיאלוג הזה, ועברתי את השלב ההתפתחותי של המוח שמאפשר לי להתמודד עם כאוס כזה. אני כבר מערכתית מדי, אבל אולי הגמישות הזאת של הילדים היא הדרך הנכונה? 
או שצריך פשוט להפוך את לוח המשחק ולעבור לשש־בש.