את ג', איש חביב וחייכן בשנות ה־50 לחייו, פגשתי לראשונה לפני כמה שנים. עד לפני כמה שנים התגורר עם אשתו וילדיו במתחם בלתי חוקי גדול של שבט התראבין סמוך ליישוב עומר. בתום מו"מ שגם לג' היה בו חלק חשוב, הוא קיבל עם בני השבט שלו פיצויים נדיבים ועבר יחד איתם ליישוב החדש שנבנה עבורם דרומית לרהט. ג' ראה הרבה בחיים. בצעירותו התפרנס, כמו רבים מחבריו, מחיי פשע, סחר במכוניות גנובות ועסק בגביית דמי חסות. כשבגר, שם את העבר הזה מאחוריו ושינה כיוון. היום הוא עובד במגזר הציבורי במשרה מכובדת.

השיחה שניהלנו השבוע הייתה מרתקת. ג' ניתח בה, בלי חומרי הרדמה, את מה שקורה בחברה הבדואית שבתוכה גדל וגם בתוך השבט שבו הוא חי. ברקע לפגישה הזו עומדות הבחירות לראשות המועצה האזורית אל־קסום, שאליה משתייכים שבעה יישובים, בהם גם התראבין של ג'. ככל שזה תלוי בו, ההכרזה של שר הפנים, אריה דרעי, על קיום הבחירות האלה היא טעות ענקית, שנובעת בעיקר מחוסר היכרות עם השטח.

דרעי, מזהיר ג', לא מבין עד כמה הוא משחק באש. הוא לא מבין עד כמה במקרה הטוב הבחירות הללו יזרימו עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור לכיסים פרטיים, ובמקרה הפחות טוב יביאו לשפיכות דמים. סיפור אחרי סיפור, דוגמה אחר דוגמה, ג' מתאר כיצד בתוך רגע יעבור כל תקציב המועצה לחשבון הבנק של אנשי השבט שנציגו ינצח. כיצד כל השבטים האחרים לא יראו שקל. כיצד המתח הזה שייווצר יוליד רק צרות.

במשך שעה ארוכה הסביר לי למה אסור להעמיד בדואי בראש המועצה האזורית, או במילים אחרות, למה חייבים להשאיר את הניהול בידיים יהודיות. אם יהודי היה מתבטא כך, זה היה מדיף ריח גזעני. כשהדברים באים מפיו של ג', כדאי להקשיב להם היטב.

הרשות נתונה

לפני שנגיע לסיפורים של ג' על הדרך שבה מתנהלים החיים במגזר שלו, קודם רקע קצר. האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה היום בסביבות 230 אלף איש. מחציתם מתגוררים בשבע העיירות הוותיקות, היתר בפזורה וביישובים בלתי מוכרים.

המועצה האזורית אבו בסמה הוקמה ב־2004 כדי לאגד 11 יישובים חדשים שהקימה המדינה, ובהמשך התפצלה לשתי מועצות: אל־קסום ונווה מדבר. המועצות הללו נוהלו עד היום על ידי פקיד שמינתה המדינה. כעת, כאמור, החליט שר הפנים לערוך בהן לראשונה בחירות ולהעביר לידי הבדואים את ניהול חייהם. לכאורה, הרעיון הגיוני ומתבקש. רק לכאורה.

הכל התחיל לפני כמה שנים כשהמדינה ביקשה בפעם הראשונה לקיים בחירות ביישובי אל־קסום, אז התברר שבמשרד הפנים רשומים במועצה כ־5,000 תושבים בלבד, בעוד שבפועל מתגוררים בה 35 אלף. המדינה, מסתבר, מצאה דרך להעניק שירותים לעשרות אלפי אנשים שמתגוררים בפזורה ביישובים לא חוקיים, באמצעות המועצה החוקית למהדרין שבשטחה הם מתגוררים. כך, מועצה שאמורה לשרת על הנייר אלפים בודדים, מממנת בפועל שירותי חינוך ורווחה לעוד כמה עשרות אלפים שכלל אינם נחשבים כתושביה.

דרעי. לא מבין שהוא משחק באש צילום: מרים אלסטר, פלאש 90דרעי. לא מבין שהוא משחק באש צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

היום רשומים ביישובי אל־קסום 5,902 תושבים, אבל המועצה שלהם מטפלת בכ־40 אלף. הללו, רבים מהם לפחות, הצביעו לא מכבר בבחירות המוניציפליות ביישובים החוקיים הסמוכים להם, דוגמת חורה, כסיפה ולקיה. בימים אלה ניכרת התארגנות ערה להעביר במשרד הפנים את כתובותיהם מהפזורה אל שטח היישובים החוקיים של המועצה של אל־קסום, כדי שיוכלו להצביע ולסייע למועמד שקרוב אליהם להיבחר.

רגע, תגידו, גם ביישובים יהודיים בכל רחבי הארץ כבר שמענו על מקרים שבהם אנשים מעבירים את כתובתם לקראת הבחירות. זה נכון, אבל בהבדל אחד גדול. כאן אין למשרד הפנים שום יכולת לדעת היכן מתגורר כל בדואי ומי מאלה שנרשמים כדיירי המועצה של אל־קסום, מתגורר בכלל באזור.

איך זה קורה? "בוא, אני אסביר לך", אומר ג', "אם אתה רוצה להעביר את הכתובת שלך לבאר שבע כדי להצביע שם לראשות העיר, אתה תוכל לעשות את זה רק אחרי שתיתן למשרד הפנים את הפרטים של כתובת המגורים שלך בבאר שבע. מעבר לזה שבעירייה יכולים לבדוק אם אתה באמת משלם להם ארנונה. במועצה שלנו, חוץ מתראבין, שהוא יישוב מסודר וחוקי עם כתובות מסודרות, אין את זה באף אחד מהיישובים האחרים. כלומר, אתה יכול היום לספר למשרד הפנים שאתה גר באום בטין, והם ירשמו אותך שם בלי לעשות לך בעיות, כי אין להם שום אפשרות לדעת אם אתה גר שם. אין שם כתובות, אין שם מספרים, אין שם בנייה חוקית, מספיק ששם המשפחה שלך אבו כף, שהתושבים באום בטין שייכים לשבט הזה, ואתה יכול להירשם בתור מי שגר שם גם אם אתה שייך לחלקים מהשבט הזה שגרים במקום אחר לגמרי. אין למדינה שום אפשרות לתפוס את השקרנים.

"קח לדוגמה את היישוב אל־סייד", הוא ממשיך, "היישוב הזה צמוד ממש לחורה. בבחירות האחרונות התושבים שלו הצביעו לחורה. עכשיו הם יעברו להצביע אצלנו בלי שום בעיה. שם המשפחה שלהם מאפשר להם לשחק. אם יבוא למשרד הפנים מישהו ששם המשפחה שלו אל־סייד ויבקש להצביע בבחירות ויספר שהוא תושב אל־סייד, מישהו יוכל לדעת אם הוא בכלל לא גר שם? אנחנו בתראבין היחידים שלא יכולים לשחק את המשחקים האלה, כי אנחנו היחידים שגרים במקום חוקי ומסודר".

איך תהרוס?

אבל הבעיה הגדולה לא פחות היא ששבעת היישובים שבמועצה מייצגים שבעה שבטים. כל שבט מרוכז בעצמו. כל שבט דואג לעצמו. היריבות בין השבטים גדולה, וההיסטוריה הבדואית בנגב מלמדת שיריבות גדולה, פעמים רבות תוצאותיה קשות. הבחירות הללו הן קודם כל ולפני הכל קרב על כסף גדול. מועצה אזורית היא עסק שמגלגל תקציבי ענק. נכון להיום, רק כדי לסבר את האוזן, תקציב ההיסעים של המועצה האזורית אל־קסום לבדו מגיע לעשרות מיליוני שקלים בשנה.

"זה ברור", אומר לי ג', "שיום אחרי הבחירות חברת ההסעות תיבחר מתוך השבט של ראש המועצה החדש. אדם שייבחר לראש המועצה, ולא משנה אם זה מהשבט שלי או משבט אחר, ולא ייתן למשפחה שלו את המכרז של ההסעות, הוא גמור. אין דבר כזה. אין שום סיכוי שזה יקרה. ולכן ראשות המועצה זה קודם כל פרנסה לכל הכפר של מי שייבחר, ופגיעה כלכלית קשה בכל השאר. וזה לא משנה אם הזוכה יהיה מהכפר שלי או מהכפר של היריב שלי.

"שתבין מה מערכת היחסים בין השבטים", הוא ממשיך, "אם ייבחר ראש מועצה משבט אחר, נגיד מאבו כף, לא ייתנו לו להיכנס אלינו לכפר. הוא לא משלנו. אתה יודע שאפילו האוטובוס של אגד לא נכנס אלינו לכפר?". "למה?", אני שואל. "כי אנחנו לא רוצים שמישהו משבט אחר שנוסע באוטובוס יסתכל על הבנות שלנו, אז התחנה נמצאת על הכביש הראשי".

"למה החיבור הזה של כמה שבטים עובד ברהט ולא יעבוד במועצה שלכם", אני תוהה. "פשוט מאוד", הוא עונה, "כי רהט היא עיר שבנויה מהרבה משפחות, וכל היישובים של המועצה שלנו בנויים על בסיס שבטי. בכל יישוב גר שבט אחר".

"אתה רוצה לשמוע משהו מצחיק", הוא ממשיך, "חוץ מהתראבין בכל היישובים אין אפילו בית אחד שנבנה כחוק. כל הבנייה במועצה היא בלתי חוקית. אין אישורי בנייה לכלום. זה אומר שראש המועצה הבא יהיה בוודאות אדם שגר בבית שהוא בנה בניגוד לחוק. יום אחרי הבחירות ראש המועצה הזה יצטרך לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ויצטרך להחליט על הריסה של בתים לא חוקיים. אני כבר לא מדבר על זה שהוא לא יוכל לעולם להרוס בית של מישהו מהשבט שלו, ושאף אחד שהוא לא מהשבט שלו לא ייתן לו להרוס אצלו. אבל ראית פעם ראש מועצה שאחראי על אכיפה של חוקי הבנייה והוא בעצמו גר בבית לא חוקי?".




הכפר דריג'את במועצת אל קסום. צילום: ויקיפדיההכפר דריג'את במועצת אל קסום. צילום: ויקיפדיה

סיפור הריסת המבנים הלא חוקיים דורש הסבר קצר. מהרגע שמדינת ישראל החליטה על הקמת היישובים החדשים וסימנה קו כחול סביבם, הבינו הבדואים שבאזור המתוחם הזה ייבנו בעתיד התשתיות ומבני הציבור, והחלו לבנות שם בלי הכרה ללא היתרים, ובלי להתחשב בתוכניות המתאר. התוצאה של הבנייה הזו היא שהיום כמעט בלתי אפשרי לסלול ביישובים האלה קווי חשמל, ביוב, מים, תקשורת ושאר תשתיות בלי להרוס קודם לפחות חלק ממה שנבנה בניגוד לחוק.

"אתה רואה מישהו שהוא ראש מועצה הורס לאח שלו?", שואל ג'. "קיום בחירות וראש מועצה בדואי זה אומר סוף מוחלט לאכיפה וסוף לכל מי שחשב לפתח פעם את היישובים החוקיים שהוקמו".

הרשות נתונה

לפני שנגיע לסיפורים של ג' על הדרך שבה מתנהלים החיים במגזר שלו, קודם רקע קצר. האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה היום בסביבות 230 אלף איש. מחציתם מתגוררים בשבע העיירות הוותיקות, היתר בפזורה וביישובים בלתי מוכרים.

המועצה האזורית אבו בסמה הוקמה ב־2004 כדי לאגד 11 יישובים חדשים שהקימה המדינה, ובהמשך התפצלה לשתי מועצות: אל־קסום ונווה מדבר. המועצות הללו נוהלו עד היום על ידי פקיד שמינתה המדינה. כעת, כאמור, החליט שר הפנים לערוך בהן לראשונה בחירות ולהעביר לידי הבדואים את ניהול חייהם. לכאורה, הרעיון הגיוני ומתבקש. רק לכאורה.

הכל התחיל לפני כמה שנים כשהמדינה ביקשה בפעם הראשונה לקיים בחירות ביישובי אל־קסום, אז התברר שבמשרד הפנים רשומים במועצה כ־5,000 תושבים בלבד, בעוד שבפועל מתגוררים בה 35 אלף. המדינה, מסתבר, מצאה דרך להעניק שירותים לעשרות אלפי אנשים שמתגוררים בפזורה ביישובים לא חוקיים, באמצעות המועצה החוקית למהדרין שבשטחה הם מתגוררים. כך, מועצה שאמורה לשרת על הנייר אלפים בודדים, מממנת בפועל שירותי חינוך ורווחה לעוד כמה עשרות אלפים שכלל אינם נחשבים כתושביה.

היום רשומים ביישובי אל־קסום 5,902 תושבים, אבל המועצה שלהם מטפלת בכ־40 אלף. הללו, רבים מהם לפחות, הצביעו לא מכבר בבחירות המוניציפליות ביישובים החוקיים הסמוכים להם, דוגמת חורה, כסיפה ולקיה. בימים אלה ניכרת התארגנות ערה להעביר במשרד הפנים את כתובותיהם מהפזורה אל שטח היישובים החוקיים של המועצה של אל־קסום, כדי שיוכלו להצביע ולסייע למועמד שקרוב אליהם להיבחר.

רגע, תגידו, גם ביישובים יהודיים בכל רחבי הארץ כבר שמענו על מקרים שבהם אנשים מעבירים את כתובתם לקראת הבחירות. זה נכון, אבל בהבדל אחד גדול. כאן אין למשרד הפנים שום יכולת לדעת היכן מתגורר כל בדואי ומי מאלה שנרשמים כדיירי המועצה של אל־קסום, מתגורר בכלל באזור.

איך זה קורה? "בוא, אני אסביר לך", אומר ג', "אם אתה רוצה להעביר את הכתובת שלך לבאר שבע כדי להצביע שם לראשות העיר, אתה תוכל לעשות את זה רק אחרי שתיתן למשרד הפנים את הפרטים של כתובת המגורים שלך בבאר שבע. מעבר לזה שבעירייה יכולים לבדוק אם אתה באמת משלם להם ארנונה. במועצה שלנו, חוץ מתראבין, שהוא יישוב מסודר וחוקי עם כתובות מסודרות, אין את זה באף אחד מהיישובים האחרים. כלומר, אתה יכול היום לספר למשרד הפנים שאתה גר באום בטין, והם ירשמו אותך שם בלי לעשות לך בעיות, כי אין להם שום אפשרות לדעת אם אתה גר שם. אין שם כתובות, אין שם מספרים, אין שם בנייה חוקית, מספיק ששם המשפחה שלך אבו כף, שהתושבים באום בטין שייכים לשבט הזה, ואתה יכול להירשם בתור מי שגר שם גם אם אתה שייך לחלקים מהשבט הזה שגרים במקום אחר לגמרי. אין למדינה שום אפשרות לתפוס את השקרנים.

"קח לדוגמה את היישוב אל־סייד", הוא ממשיך, "היישוב הזה צמוד ממש לחורה. בבחירות האחרונות התושבים שלו הצביעו לחורה. עכשיו הם יעברו להצביע אצלנו בלי שום בעיה. שם המשפחה שלהם מאפשר להם לשחק. אם יבוא למשרד הפנים מישהו ששם המשפחה שלו אל־סייד ויבקש להצביע בבחירות ויספר שהוא תושב אל־סייד, מישהו יוכל לדעת אם הוא בכלל לא גר שם? אנחנו בתראבין היחידים שלא יכולים לשחק את המשחקים האלה, כי אנחנו היחידים שגרים במקום חוקי ומסודר".

איך תהרוס?

אבל הבעיה הגדולה לא פחות היא ששבעת היישובים שבמועצה מייצגים שבעה שבטים. כל שבט מרוכז בעצמו. כל שבט דואג לעצמו. היריבות בין השבטים גדולה, וההיסטוריה הבדואית בנגב מלמדת שיריבות גדולה, פעמים רבות תוצאותיה קשות. הבחירות הללו הן קודם כל ולפני הכל קרב על כסף גדול. מועצה אזורית היא עסק שמגלגל תקציבי ענק. נכון להיום, רק כדי לסבר את האוזן, תקציב ההיסעים של המועצה האזורית אל־קסום לבדו מגיע לעשרות מיליוני שקלים בשנה.

"זה ברור", אומר לי ג', "שיום אחרי הבחירות חברת ההסעות תיבחר מתוך השבט של ראש המועצה החדש. אדם שייבחר לראש המועצה, ולא משנה אם זה מהשבט שלי או משבט אחר, ולא ייתן למשפחה שלו את המכרז של ההסעות, הוא גמור. אין דבר כזה. אין שום סיכוי שזה יקרה. ולכן ראשות המועצה זה קודם כל פרנסה לכל הכפר של מי שייבחר, ופגיעה כלכלית קשה בכל השאר. וזה לא משנה אם הזוכה יהיה מהכפר שלי או מהכפר של היריב שלי.

"שתבין מה מערכת היחסים בין השבטים", הוא ממשיך, "אם ייבחר ראש מועצה משבט אחר, נגיד מאבו כף, לא ייתנו לו להיכנס אלינו לכפר. הוא לא משלנו. אתה יודע שאפילו האוטובוס של אגד לא נכנס אלינו לכפר?". "למה?", אני שואל. "כי אנחנו לא רוצים שמישהו משבט אחר שנוסע באוטובוס יסתכל על הבנות שלנו, אז התחנה נמצאת על הכביש הראשי".

"למה החיבור הזה של כמה שבטים עובד ברהט ולא יעבוד במועצה שלכם", אני תוהה. "פשוט מאוד", הוא עונה, "כי רהט היא עיר שבנויה מהרבה משפחות, וכל היישובים של המועצה שלנו בנויים על בסיס שבטי. בכל יישוב גר שבט אחר".

"אתה רוצה לשמוע משהו מצחיק", הוא ממשיך, "חוץ מהתראבין בכל היישובים אין אפילו בית אחד שנבנה כחוק. כל הבנייה במועצה היא בלתי חוקית. אין אישורי בנייה לכלום. זה אומר שראש המועצה הבא יהיה בוודאות אדם שגר בבית שהוא בנה בניגוד לחוק. יום אחרי הבחירות ראש המועצה הזה יצטרך לאכוף את חוקי התכנון והבנייה ויצטרך להחליט על הריסה של בתים לא חוקיים. אני כבר לא מדבר על זה שהוא לא יוכל לעולם להרוס בית של מישהו מהשבט שלו, ושאף אחד שהוא לא מהשבט שלו לא ייתן לו להרוס אצלו. אבל ראית פעם ראש מועצה שאחראי על אכיפה של חוקי הבנייה והוא בעצמו גר בבית לא חוקי?".

סיפור הריסת המבנים הלא חוקיים דורש הסבר קצר. מהרגע שמדינת ישראל החליטה על הקמת היישובים החדשים וסימנה קו כחול סביבם, הבינו הבדואים שבאזור המתוחם הזה ייבנו בעתיד התשתיות ומבני הציבור, והחלו לבנות שם בלי הכרה ללא היתרים, ובלי להתחשב בתוכניות המתאר. התוצאה של הבנייה הזו היא שהיום כמעט בלתי אפשרי לסלול ביישובים האלה קווי חשמל, ביוב, מים, תקשורת ושאר תשתיות בלי להרוס קודם לפחות חלק ממה שנבנה בניגוד לחוק.

"אתה רואה מישהו שהוא ראש מועצה הורס לאח שלו?", שואל ג'. "קיום בחירות וראש מועצה בדואי זה אומר סוף מוחלט לאכיפה וסוף לכל מי שחשב לפתח פעם את היישובים החוקיים שהוקמו".

רק לא בדואי

ג' לא מיתמם. יש לו אינטרס. הוא יודע שהסיכוי של השבט שלו להעמיד מועמד בעל סיכויים להיבחר, קטן למדי. שהעובדה שהוא גר ביישוב מסודר, כזה שלא יכול לספח אליו עוד אלף איש שיספרו שהם גרים אצלו, פועלת נגדו. שבגלל העובדה שהוא גר ביישוב חוקי יחיד, אין לו סיכוי לנצח ולמחרת הבחירות אין לו סיכוי לקבל שירותים.

"תפתח את המפה", הוא מציע, "ותשאל את עצמך איך זה שכשהמדינה הקימה את המועצה שלנו היא הכניסה ביחד יישובים שרחוקים אחד מהשני יותר מ־30 קילומטר, כשביניהם יש מועצות אזוריות אחרות. אתה יודע למה? כי אנחנו בדואים. אנחנו בכלל נמצאים בתוך השטח של מועצה אזורית בני שמעון. אז למה אנחנו לא חלק מהמועצה הזו?".

הסיפור הוא אבסורדי עוד יותר ממה שמתאר ג'. לא די שהמדינה חיברה את כל הבדואים למועצה אחת, ובכך מנעה מהם יכולת להתרומם יחד עם היישובים היהודיים המפותחים שלצדם, היא גם חילקה את הבדואים בכל רחבי המדינה לכמה קבוצות. לפני כמה שבועות החליטה המדינה להעביר 800 מיליוני שקלים לבדואים בצפון הארץ, החלטה שהביצוע שלה יהיה באחריותה של השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. הבדואים בנגב, בגלל הסכמים קואליציוניים, לא יקבלו את הכסף הזה, בעיקר משום שהוא שייך לאורי אריאל מהבית היהודי.

"היה לנו בשנה האחרונה איש משבט אבו כף, שהיה אחראי על מחלקת החינוך של המועצה", ממשיך ג' לשכנע אותי למה חיבור של שבטים בדואים הוא לא עניין מוצלח. "לא נתנו לו להיכנס אלינו ליישוב. הוא לא היה במשך השנה הזאת בבית הספר, שהוא אחראי עליו. יש לנו שם בנות שלנו ואנחנו לא ניתן לאף אחד מבחוץ להסתובב שם". "ואם הוא היה בא בכל זאת", אני מנסה לשאול בזהירות. "אני מעריך שזה היה נגמר לא טוב", הוא משיב. "גם בתוך היישוב שלנו, שכולו שייך לאותו שבט, הכל מחולק למשפחות. אני לא יכול לקנות שטח או לבנות בית ברחוב ששייך למשפחה אחרת. זה אי אפשר".

"אם אנחנו כבר מדברים על בתי ספר", אני מתעניין, "מי קבע מי יהיו המורים בבית הספר שלכם?". "אנחנו", הוא עונה. "ומי משלם להם משכורת?", אני ממשיך. "משרד החינוך", הוא משיב. "ואם משרד החינוך היה עורך מכרז ומודיע לכם שנבחר מישהו מהשבט השכן?". ג' צוחק. "שמע אותי", הוא מסביר לי, "היו פה מורים שנזרקו מעכשיו לעכשיו, כי מישהו חשב שיש בעיה איתם או כי הם הסתכלו לאן שלא היו צריכים להסתכל. בלי ערעורים ובלי שימוע. מי שלא מבין איך זה הולך פה, לא מבין. תזכור מה שאני אומר לך", הוא מזהיר ולא בפעם הראשונה, "הבחירות האלה יביאו איתן הרוגים והצתות ומה שאתה לא רוצה. מאבק כזה בין שבטים, כשאחד מנצח והאחרים מפסידים, לא יכול להיגמר בשלום. פשוט לא יכול".

עו"ד אבני. עתירה לבג"ץ בשמם של כמה שבטיםעו"ד אבני. עתירה לבג"ץ בשמם של כמה שבטים

ג' מחייך, כשנראה שכללי המדבר האלה לא נהירים עד הסוף, ושולף דוגמה מהזמן האחרון. "יש לנו כבר כמה שנים ביישוב קופת חולים כללית. לפני כמה חודשים בא זכיין של קופה אחרת והציע למישהו מהשבט שלנו שאם הוא יעביר את השבט לקופה שלו, הוא יקבל 100 שקל על כל ראש שיעבור. באותו לילה מישהו פתח את החלונות של קופת חולים כללית, זרק פנימה בקבוקי תבערה ושרף את הבניין. למחרת בבוקר אמרו לנו 'יאללה, עוברים לקופה השנייה'. בינתיים לא עברנו, אבל נשארנו בלי קופת חולים, וכבר כמה חודשים אין בכפר תחנת טיפת חלב ואין רופא, ואנחנו צריכים לנסוע לרהט או לבאר שבע בשביל כל דבר".

לקראת סיום ג' זורק רעיון מפתיע. "אנחנו מוכנים שיביאו עכשיו את פיני בדש, ראש מועצת עומר, שינהל אותנו", הוא מציע ומעורר אצלי חיוך גדול. בדש היה האיש שפינה את בני שבט התראבין מהמקום הקודם שבו התגוררו, אחרי שהבדואים סירבו לזוז וקידשו נגדו מלחמה. הם זרקו עליו רימוני רסס, הם שרפו לו את המטוס הפרטי, ואילצו אותו להסתובב עם נשק כדי לשמור על חייו. היום, כמה שנים אחרי שהוכיח שהוא לא מתקפל, אחרי שהוכיח להם שהוא מוכן ללכת עד הסוף, הם מוכנים להמליך אותו עליהם. העיקר שזה לא יהיה בדואי.

***

לפני כמה ימים הגיש עו"ד גלעד אבני, ששימש בעבר כראש מינהלת הבדואים, עתירה לבג"ץ בשמם של בדואים בני כמה שבטים, בדרישה לבטל את הבחירות המתוכננות. בעבר כבר ביטל שם בג"ץ את הבחירות. אם הוא לא יעשה את זה שוב, עושה רושם שנצטרך לדבר עוד הרבה מאוד על הגזרה הזו.

kalman.liebskind@maariv.co.il