1. סוף המשט: שורה תחתונה יש רק אחת - החתימה על הסכם הפיוס עם טורקיה הייתה מחויבת המציאות. אם נתעלם לרגע מרעשי הרקע, טוב עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו שסגר עניין. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בראיית מקרו, אף אחד לא יזכור בעוד כמה שנים, או שבועות, שישראל שילמה פיצויים או התנצלה. לעומת זאת, חידוש היחסים עם המעצמה הטורקית הוא מהלך אסטרטגי עם השלכות גלובליות. לפעמים אין ברירה, צריך לחתוך הפסדים ולסגור עניין. זה מה שבנימין נתניהו עשה השבוע, וטוב שכך. לראשונה זה זמן רב הוא עשה מעשה שאינו פופוליסטי, בלי הקריצה המסורתית ל"בייס" הימני־קיצוני המיתולוגי, מעשה מתבקש שעניינו הוא טובת המדינה.

סוג המעשים הללו אצל נתניהו נדיר כל כך, עד כי קשה להאמין שאין איזו מזימה נסתרת מאחורי חלון הראווה של הפיוס על הטורקים. יש כאלה שחשים בריח חריף של גז באוויר. לך תדע איזו עסקה התבשלה בין נתניהו לוולדימיר פוטין, אפרופו הפיוס עם טורקיה (רג'פ טאיפ ארדואן מיהר להתנצל בפני פוטין מיד לאחר שנחתם ההסכם עם ישראל), בפגישתם לפני שבועיים. יש אפילו השערה שהרוסים ייכנסו לשותפות ב"לווייתן", מה שיהפוך אותם לשותפים אסטרטגיים בגז הישראלי, שיזרום לטורקיה, וממנה לאירופה, כך שלכל אחד יהיה קופון משלו. הכל אפשרי.

את המחדל בעניין הטורקי צריך לחפש ב־2010. הטיפול של נתניהו ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, במשט המתקרב לחופי הארץ היה מופת של רשלנות, זחיחות והפקרות. הנושא כבר פורסם בתחקירים ובדוחות ביקורת, אבל ככל שהזמן חולף מתגלים עוד ועוד פרטים. מי שהיה אז מזכיר הממשלה, צבי האוזר, סיפר לפני כמה חודשים ל"דה מרקר" איך התנגד להשתלטות על המשט וניסה לשכנע את נתניהו לתת למאווי מרמרה לעבור ולהיכנס לעזה. מדובר בסך הכל בפרובוקציה תקשורתית, לא באספקת נשק או תחמושת, אם המשט יעבור ויגיע לעזה לא ייגרם שום נזק, לעומת פוטנציאל הנפיצות של השתלטות על ספינה גדולה, עמוסת פעילי אסלאמיים עוינים, בלב ים.




הוצעו דרכים אחרות



נתניהו הקשיב להאוזר אבל המשיך הלאה. כמה ימים לפני הגעת המשט ישב האוזר עם דובר צה"ל, אבי בניהו, במהלך ביקור שקיים בפיקוד דרום. בניהו שאל את האוזר אם ראש הממשלה מתכוון לצאת לביקור המתוכנן בקנדה וארה"ב, אף על פי שהוא נופל בדיוק על הגעת המשט למים הטריטוריאליים של עזה. "כן, אנחנו ממשיכים כרגיל", אמר האוזר. בניהו נאנח. "המשט הזה הוא אירוע אחר לגמרי ממה שאתם חושבים", אמר, "הוא עלול להעיב על הביקור, ויש לו פוטנציאל נפיץ בהרבה ממה שנדמה לכם".

"אירוע אחר ממה שאתם חושבים", המאווי מרמרה. צילום: רויטרס"אירוע אחר ממה שאתם חושבים", המאווי מרמרה. צילום: רויטרס

דבריו של בניהו מצטרפים למכתב מפורט ששלח הבוס שלו, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לראש הממשלה כמה שבועות קודם. גם אשכנזי הזהיר מההשלכות של השתלטות כוחנית על המשט והציע דרכים אחרות, גם מדיניות, לפתרון הבעיה. המכתב תויק ליד מכתבים אחרים. נתניהו וברק הזחוחים המשיכו כרגיל. ברגע האחרון, ובגלל הפצרותיו של האוזר, כונסה ישיבת קבינט אחת שדנה בהיבטים התקשורתיים של המשט ובכמה סוגיות טקטיות. זו הייתה הפעם היחידה שהקבינט דן במשט המתקרב. אף אחד לא חשב מחוץ לקופסה, איש לא לקח בזהירות את האזהרות.

האוזר ניסה להפעיל לחץ על נתניהו עד הרגע האחרון, וגייס אפילו את העיתונאי בן דרור ימיני, המתמחה בנושא, כדי שראש הממשלה יבין את פוטנציאל הנזק והנפץ. אבל הוא לא הבין. נתניהו טס לקנדה, לוחמי השייטת נשלחו להשתלט על הספינה ונתקלו על סיפונה בעשרות בריונים אלימים וחמושים שתקפו אותם באלות, מוטות ברזל וסכינים (כולל אקדח אחד לפחות). הם נאלצו להגן על חייהם, במחיר חייהם של תשעה מנוסעי האונייה. מוטב כך.

הפרשה הפכה לשערורייה בינלאומית ששואבת אנרגיה אינסופית מכל הצדדים כבר שש שנים, והביאה להידרדרות ביחסים עם טורקיה ולאפשרות הגשת כתבי אישום בבית הדין הבינלאומי נגד הרמטכ"ל אשכנזי, מפקד חיל הים צ'ייני ועוד מספר רב של קצינים ולוחמי שייטת. אם היינו פשוט מתעלמים מהמרמרה ונותנים לה להיכנס לעזה, שום דבר לא היה קורה, והאירוע היה נשכח כעבור יומיים. האוזר צדק. מהמרמרה היה פשוט צריך להתעלם, בדיוק כפי שצריך להתעלם מצווחנותה של ח"כ חנין זועבי.



עושה רעש



ביום רביעי, בכנסת, זכתה זועבי בניצחון מהדהד כשהצליחה להוציא מדעתם חלק ניכר מהח"כים שלנו. זה בדיוק מה שהיא רצתה לעשות, ואנחנו שיחקנו לידיה. כפי שהמרמרה רצתה פרובוקציה, כך גם זועבי. הנשק היעיל היחיד לאירועים מסוג זה הוא התעלמות. כשזועבי עולה לדוכן, צריכים חברי הכנסת לצאת מהמליאה בשקט. כשמתנפלים עליה בצרחות ומכות (לא מעט סדרנים נזקקו למיטב כוחם כדי לבלום את ח"כ מיקי לוי המסתער), הופכים אותה לגיבורת היום בעיני הקהל שלה. גם הרחקתה מהכנסת תהיה גול עצמי מרהיב. היא לא באמת גורמת נזק, חוץ מלהרגיז. הרחקתה תגרום נזק אדיר לישראל ותפגע מאוד בהגדרתה כמדינה דמוקרטית. בינתיים החברים בבל"ד עשו עבורנו את העבודה, וזועבי לא תהיה במקום ריאלי בפעם הבאה. עוד שתיים־שלוש סצינות כמו זו שהייתה בכנסת השבוע, והם עוד יחזירו אותה.

פרשת המרמרה, כמו גם ההתנהלות סביב הפיוס עם טורקיה, חושפות פעם נוספת את ערוותה של מערכת קבלת ההחלטות בהנהגה הישראלית. הקבינט המדיני־ביטחוני מעוקר מתוכנו, משמש חותמת גומי. החובבנות וההזנחה משגשגות. המטה לביטחון לאומי הפך לאגף בלשכת יועץ התקשורת של ראש הממשלה. מ"מ ראש המטה (למה אין ראש מל"ל???), יעקב נגל מפציע פעם בשעתיים ברדיו או בטלוויזיה ומקריא את דף המסרים של הבוס.

ביום שלישי הקרוב יתקיים בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, בראשותה של ח"כ קרין אלהרר, דיון בנושא חוק המטה לביטחון לאומי, התפקוד סביב משט המרמרה ותפקוד הקבינט. רשימת המוזמנים מבטיחה: עוזי ארד, יצחק אהרונוביץ, נפתלי בנט, גלעד ארדן, סגן יו"ר המל"ל בתקופת המשט איתמר יער, צבי האוזר, גבי אשכנזי. יכול להיות שמהדיון הזה ייצאו כותרות. מהות לא תצא ממנו. מה שהיה, הוא שיהיה.

2. בעיניים כלות: מי שנדם השבוע הוא שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. הוא התנגד לפיוס עם טורקיה לאורך כל הדרך, אבל בניגוד לגדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד ואביגדור ליברמן (שהתנגד בקבינט אבל לא עשה רעש), בוגי שתק השבוע. הסיבה: המעורבות האישית שלו, כקרוב משפחה מדרגה ראשונה של סגן הדר גולדין, שגופתו עדיין בידי חמאס ומשפחתו מנהלת קמפיין נגד הסכם הפיוס (יחד עם משפחתו של סמ"ר אורון שאול ז"ל). כזה הוא בוגי. טוהר הנשק חשוב לפעמים יותר מהנשק עצמו. הוא לא רצה שיגידו שהוא משוחד בעניין החזרת גופות החיילים, על אף שהיה נגד הפיוס עוד לפני צוק איתן. אי אפשר שלא להעריך את עמדתו זו.

יעלון מקיים קשר קרוב עם המשפחות, והוא זועם. משיחות עם מקורבים למשפחות עולה כי גם שר הביטחון לשעבר סבור שנתניהו הונה את המשפחות, הבטיח להן שלא יהיה הסכם עם טורקיה בלי גופות יקיריהן, לא עדכן אותן והתכחש להבטחתו. יעלון משוכנע שנושא החזרת גופות הלוחמים כלל לא עלה בדיונים בין ישראל לטורקים. רק ברגע האחרון, ערב ההסכם, כשהמשפחות התפרצו ויצאו לקמפיין ציבורי, נבהל נתניהו ומיהר לחלץ מהטורקים מכתב לא מחייב של ארדואן שמבטיח "לסייע" למאמץ החזרת גופות החיילים.

מדובר, כמובן, במקסם שווא. הטורקים יחזירו את הגופות כמו שחיזבאללה השיג מידע על גורלו של רון ארד (כפי שנקבע בעסקת החזרתו של אלחנן טננבאום). נתניהו הפעיל כאן את ארדואן באותו עיקרון שלפיו הפעיל לפני כמה שבועות את נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי: ספין זול, זמני, שאין מאחוריו שום דבר ממשי, כדי להשיג מטרה פוליטית או פופוליסטית. זה לא מחזיק מים.

יעלון מביט על המתרחש בעיניים כלות. בשנתיים האחרונות הוא נשא בעיקר הנטל של הקשר עם משפחות שאול וגולדין. הוא הסביר לבני המשפחות עד כמה לחץ תקשורתי יכול לגרום נזק, להעלות את המחיר ולעכב את השגת היעד הסופי. המשפחות, שהכל היה פתוח בפניהן ושמעו את האמת משר הביטחון לאורך כל הדרך, הבינו ושיתפו פעולה. יעלון בנה איתן מסכת של יחסי אמון. לאחר לכתו, אצל אביגדור ליברמן הם מצאו גישה אחרת לגמרי. מבחינת ליברמן, לא הייתה מניעה שהמשפחות ייצאו לתקשורת. מצדו, שהמשפחות יעצרו את ההסכם. הוא הרי מתנגד לו.



טירוף שחרור המחבלים חייב להפסק



כך או אחרת, נתניהו מסובך עכשיו עם שתי המשפחות הללו. הוא יכול היה לחסוך מעצמו את זה, אילו נהג בשקיפות ואמר להן את האמת לכל אורך הדרך. האמת פשוטה וברורה: הסכם הפיוס עם טורקיה לא יכול להיות קשור להחזרת הגופות. לטורקים אין יכולת להחזיר גופות. ועוד משהו: ישראל לא תשחרר אסירים או רוצחים פלסטינים תמורת גופות חיילים. נקודה. הטירוף הזה מוכרח להיפסק.

לא, לנתניהו אין אומץ להגיד את הדברים האלה, בדיוק כפי שאין לו אומץ לאמץ את מסקנות ועדת שמגר, שהוא עצמו מינה. הוועדה קבעה פרמטרים קשוחים למו"מ על החזרת שבויים, חטופים וגופות חיילים בעתיד. הוא הקים את הוועדה כדי להרגיע את דעת הקהל בעקבות עסקת שליט. בינתיים הקהל נרגע, הוועדה עבדה, הדוח נגנז. למה? כי ראש הממשלה מפחד להגיד את האמת, לנקוט עמדה מוצקה וברורה, ולעמוד מאחורי דבריו.

צריך להגיד את הדברים בקול רם: עם כל הצער שבדבר, גופות נעדרים שונות שוני מהותי מחיילים חיים. אסור להניח לחמאס לייצר משוואה מטורפת חדשה ולהוריד (שוב) את המדינה על ברכיה רק כי הצליח לחטוף גופה של לוחם ישראלי. צריך להודיע שאין על מה לדבר. אם ירצו להחליף גופות תמורת גופות, בבקשה. אם לא, אז לא. הרי זו המדיניות המקורית של נתניהו. על ברכיה הטיף וחינך והרצה ובנה קריירה שלמה. עד שהגיע למצב שבו הוא יכול, סוף־סוף, ליישם את המדיניות הזו. אבל כאן הוא כשל. אין בו העוצמה הפנימית הנדרשת כדי לנפץ את מעגל הקסמים האסוני הזה.

אברה מגיסטואברה מגיסטו

וצריך להגיד עוד משהו: השבוע שמעתי את אחד מבני משפחתו של אברה מנגיסטו מתראיין ברדיו ומדבר על "להחזיר את הבנים הביתה". עם כל הכבוד, אזרח ישראלי, במצב נפשי זה או אחר, שעובר ביוזמתו ומרצונו החופשי את הגדר לעזה, אינו נכלל בקטגוריית "להחזיר את הבנים הביתה". אותו כנ"ל בדיוק לגבי האזרח השני, שגם הוא עבר לעזה מרצונו (ולא בפעם הראשונה). אם היה כאן מנהיג ראוי, הוא היה מבהיר שאין בדעתה של מדינת ישראל לוותר על נכסים אסטרטגיים תמורת החזרת אזרחים שחצו את הגבול מרצונם. יש גבול לכל תעלול וצריך להפסיק את הטירוף. נקודה.

3. קטן עליהם: כמה מילים נוספות על יעלון: הרשת, כמו גם תוכניות הסאטירה, מלאות בעלבונות והגחכות של שר הביטחון לשעבר, לאחר שהצטלם בתנוחת יוגה במכון כושר לפני כשבועיים. האיש הזה, קובעים בעלי הטור, הצייצנים, הפרשנים והסאטיריקנים, יכול להיות ראש ממשלה? הרי זו בדיחה. יוגה? מה, הוא אשכנזי תל אביבי שמאלן שינקינאי? איפה המאצ'ואיזם? ככה הוא ישמור עלינו מפני הערבים?

אם ניחלץ לרגע מביצת הציניות שבה שקענו בשנים האחרונות, נבין את גודל העולב שאליו הגיעו החברה והתקשורת הישראלית. יעלון מתאמן במכון כושר. בעלת המכון מנהלת גם פעילות יוגה. הם מיודדים. היא העלתה תמונות לפייסבוק כדי לקדם את מיזם היוגה וביקשה שיצטלם. הוא הסכים ברצון. היא העלתה את התמונה. כל השאר היסטוריה. זהו, ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה.

התרגלנו לראות בראש המדינה הזו בובת שעווה עם שיער סגול, שכל הווייתה הצגה מצ'ואיסטית מתמשכת למצלמה קבועה. פוזה, פאסון, כישרון משחק, ציניות, פופוליזם. אלה התכונות שאנו דורשים ממנהיגינו. איש כמו יעלון, שמדבר עם אנשים רגילים, שלפעמים עושה להם מחווה רגילה, שלא מנסה להיראות גיבור או חזק או אמיץ 24 שעות ביממה, שלא מבלה את עיקר זמנו באיפור/שיער, הוא לא מתאים. אנחנו מעדיפים פוסטר חלול. וגם גדעון סער לא מתאים. הרי אין לו ניסיון. ויאיר לפיד? הוא בכלל עיתונאי. מה הוא מבין. בני גנץ הוא חנון, משה כחלון איש פשוט מדי, גבי אשכנזי עשה את הטעות ונכנס לקטטה עם אהוד ברק.



"מה שלא עשיתי בשתי קדנציות, כבר לא אעשה"


לכן, היחיד שמתאים, הוא זה שמכהן, ומתכנן להמשיך לכהן לנצח. אגב, כשנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, הניסיון שלו הסתכם בכהונה קצרה כסגן שר החוץ, וריצה לטלוויזיה להודות ברומן מחוץ לנישואים בגלל קלטת שלא הייתה. זהו. הרבה פחות מהניסיון הנוכחי של סער, לפיד וכחלון. חוץ מזה, שהוא גם הבטיח שלא יכהן יותר משתי קדנציות. כמה מצחיק היה להיזכר השבוע בקטע מ־1997, כשנתניהו התראיין אצל דן שילון במעגל, והצהיר בקול גדול שיפעל להגבלת כהונתו של ראש ממשלה לשתי קדנציות בלבד. מה שלא עשית בשתי קדנציות, כבר לא תעשה, הסביר נתניהו לקהל. מה שנותר, זה לברר מה באמת הוא עשה בכל הקדנציות הללו.

אחד הדברים המרכזיים שעשה הוא רידודה המוחלט של המערכת הפוליטית. תביטו רגע על מה שנותר מהליכוד. המפלגה המפוארת של בגין, שמיר, ארנס, לוי, שרון, מרידור ועוד אישים רבים, בולטים וראויים שמילאו את שורותיה בעבר הלא רחוק. היום, חלק ניכר מחברי הכנסת ממוקמים מימין לאלקטורט. כולם מיישרים קו עם הסמן הקיצוני ביותר במועצת יש"ע. גם כשמביטים על המפלגה ומנסים לחפש את אותם פוליטיקאים בעלי שיעור קומה, שאר רוח, חזון, רקורד של עשייה מרשימה, לא מוצאים דבר. שממה מוחלטת. כל זב ומצורע דורש להיות שר, או לפחות סגן שר, או יו"ר ועדה, כבר בקדנציה הראשונה. ח"כ פשוט? קטן עליהם.

השיא הגיע לפני כמה שבועות, כשח"כ מיקי זוהר הדליף שהוא שוקל את המשך דרכו בפוליטיקה, אחרי שהתברר שלא יקודם לתפקיד ראש ועדה, או משהו. בסוף החליט להישאר. ליד החבורה הזו, אופיר אקוניס נראה כמו זאב ז'בוטינסקי. ונגיד בזהירות, ז'בוטינסקי הוא לא. את השיא שבר השבוע טיפוס בשם דוד ביטן, ח"כ מהליכוד, קדנציה ראשונה, שהתגלגל איכשהו לתפקיד יו"ר הקואליציה. באירוע "שבתרבות" בבאר שבע הוא התגולל על ראשי זרועות הביטחון ותהה מדוע הם הופכים לשמאלנים כשהם מגיעים לתפקידיהם הרמים. מה נותנים להם לאכול, או לשתות, שם במוסד, שהופך את כולם לשמאלנים? את מרב האש ספג מאיר דגן ז"ל, לשעבר ראש המוסד ואחד הלוחמים האמיצים ביותר שידע צה"ל. ביטן הוא עסקן מקומי אפור וזוטר מראשון לציון. הוא מרשה לעצמו לדבר בסגנון הזה ובזלזול הזה על דגן. זו המחשה מדויקת לזילות המוחלטת של המערכת הפוליטית שלנו. לדלותו המשוועת של החומר.

אגב, לידיעתך, כבוד יו"ר הקואליציה: מאיר דגן לא הפך לשמאלן, כפי שציינת. המחלוקת שלו עם נתניהו התמקדה בתקיפת תשתית הגרעין באיראן. דגן התנגד לתקיפה הזו בדיוק כמו בני בגין, בוגי יעלון ורבים אחרים. כל ראשי זרועות הביטחון התנגדו למהלך הזה. כשהם התחלפו, גם מחליפיהם התנגדו לו. לא כל מי שחושב שנתניהו צריך ללכת הוא איש שמאל. אם תבדוק, ביטן, בקרב חבריך בליכוד, בעבר ובהווה, תגלה שרובם הגדול חושבים שביבי צריך ללכת. אז מה? אין לזה קשר כלשהו לענייני ימין או שמאל.

דגן הוביל את המוסד למבצעים מסמרי שיער ותרם לביטחון ישראל בכל רבע שעה נתונה הרבה יותר ממה שדוד ביטן יתרום גם אם יחיה עד גיל אלף. הוא היה מהראשונים שזיהו את הפוטנציאל האזורי וניסה לקדם יוזמות אזוריות דרך הסעודים ומדינות המפרץ. נדמה לי שגם נתניהו מדבר על יוזמות כאלה בשנים האחרונות. טוב, יכול להיות שגם הוא שמאלן. מה הוא מקבל לאכול שם בבלפור?

4. כך אנחנו: השבוע שודר ב"המקור" תחקיר על הנעשה ברשות השידור בעשור האחרון. לראות ולא להאמין. קוראי הטור הזה מכירים את מעלליה של כנופיית יוני בן־מנחם, אמיר גילת וזליג רבינוביץ דרך סיפורה של צאגה מלקו, שהייתה מנהלת רשת א' והודחה, ללא כל סיבה, בידי הכנופיה הזו, מכיוון שפעם לא הזמינה נציג מהליכוד לאיזה ויכוח פוליטי. בינתיים פורסמו תחקירים רבים בנושא (ב"דה מרקר", ב"ידיעות" ובמקומות נוספים), והשיא הגיע ביום שלישי בערוץ 10. הקלות הבלתי נסבלת שבה שלטה הכנופיה הזו, באמצעות קרבתה ללשכת נתניהו ולשלטון, והעבירה מיליוני שקלים למקורבים על תוכניות מוזרות, אינה נתפסת.

בעקבות התחקיר, העלינו אריה אלדד ואנוכי, בתוכניתנו ב"רדיו ללא הפסקה", את יגאל רביד, מוותיקי ובכירי העיתונאים בערוץ הראשון, ואחד האמיצים הבודדים שהסכים לדבר בתחקיר, לשידור. רביד סיפר סיפור מדהים: אחרי פרוץ הסקנדל התורן בין שרה נתניהו למבשלת ליליאן פרץ, הוא החליט להקדיש את תוכניתו הנפלאה "כך היה" (יום שישי בשש בערב) לנשות ראשי ממשלה. מכיוון שהתוכנית לא עוסקת באקטואליה אלא בהיסטוריה ארכיונית, הובאו קטעים נדירים מעלילותיהן של מרים אשכול, פולה בן־גוריון, שולמית שמיר, סוניה פרס, לאה רבין וכו'. באולפן ישבו בהירה ברדוגו ועמליה ארגמן־ברנע כפרשניות.

ביום ראשון קיבל רביד טלפון למספרו האישי מניר חפץ, שהיה אז מה שמכונה "מקורב למשפחת נתניהו". בין השניים לא הייתה כל היכרות מוקדמת. "לא ראיתי את השידור", אמר לו חפץ, "שמעתי שעשית תוכנית על נשות ראשי הממשלה ולא נתת כלום על שרה. היא קצת נפגעה". רביד לא האמין למשמע אזניו: "להפך", אמר לחפץ, "אני מאוד מעריך את שרה, אבל התוכנית אינה עוסקת באקטואליה, הרי עוסקים בשרה כל הזמן, אנחנו באנו להראות איך זה היה לאורך ההיסטוריה". חפץ לא השתכנע. "אנחנו מצפים שתתקן את זה", אמר. "איך אתקן", שאל רביד, "הרי זה כבר שודר". חפץ לא התבלבל: "תתקן ותשדרו שוב".

נתניהו נעלבה והתוכנית ירדה מהאוויר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90נתניהו נעלבה והתוכנית ירדה מהאוויר. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בסופו של דבר, וכעבור זמן קצר, הורידו בן־מנחם ורבינוביץ את "כך היה" מהמסך. למה? ככה. מדובר בתוכנית מוצלחת, פופולרית, משובבת נפש, שמנצלת את הנכס הגדול ביותר שנותר ברשות השידור, הארכיון. הקלות הבלתי נסבלת שבה הוענש רביד על חטאו הכבד (התעלמות מהגברת נתניהו), מדגימה עד כמה הפכה רשות השידור לחלק בלתי נפרד ממכונת התעמולה של המשפחה הקיסרית בבלפור. רק אחרי שנה וחצי, לאחר שמבקר המדינה העניק לו מעמד של חושף שחיתויות והגנה, נאכף על רשות השידור להחזיר את התוכנית למסך. אגב, בזמן קריאת השורות האלה, אתם יכולים לפתוח את ערוץ 1 (שישי, שש בערב) ולראות "כך היה" עם נתן זהבי. מתברר שהוא עצבני כבר 70 שנה. תגובת חפץ: "הדברים המיוחסים לי על ידי מר רביד לא היו ולא נבראו".

אחרי רביד, העלינו לשידור את העיתונאי החרדי בני רבינוביץ', לשיחה על הטרגדיה בחסידות גור והתאבדותה של אסתי וינשטיין, שיצאה בשאלה. רבינוביץ' התקומם על חוסר האיזון בסיקור התקשורת החילונית את האירוע, אבל כשהאזין לרביד, לא הצליח להתאפק. "תשמעו סיפור", סיפר לנו, "היה לי פעם טור רדיופוני קצר ביומן הצהריים של קול ישראל, פעם בשבוע. הייתי מחבר אירועי אקטואליה לפרשת השבוע ועושה מזה כמה דקות רדיופוניות". עד כאן, הכל טוב ויפה. אבל אז הוא העז יום אחד למתוח ביקורת מרומזת על נתניהו באחד מטוריו. מיד בתום השידור התקשרה אליו מגישת המהדורה בזעקות. "מה עשית??", נזפה בו בבהלה, "אתה לא מבין שעכשיו הכל יבוטל?".

כמו שאומר רביד, "כך היה". זה היה הטור האחרון של רבינוביץ'. הטור שלו שודר במסגרת "טור אורח", ששודר בכל יום והתחלק בין עיתונאים חיצוניים שונים. אז הורידו את כולם, כדי שלא יצליח מי שיצליח לחבר בין ההדחה לביקורת על נתניהו. כולם שילמו את המחיר, והם אפילו לא יודעים למה. כך היה, כך יהיה.