לבי יוצא, כמובן, אל המשפחות שאיבדו את יקיריהן, בדרך כזאת או אחרת, במלחמות על שרידותנו במקום הזה. זה אף פעם לא היה קל, וגם בעתיד זה לא יהיה פשוט. הכאב האישי לעולם לא נגמר, אולם אין בו כדי להעניק לאיש זכויות עודפות או זכות וטו על הכרעות שנגזרות מטובת הכלל. יש שלא רוצים לראות אותנו במקום הזה; לא רק בגודלנו הנוכחי אלא בכל גודל שהוא. ולכן הדילמות אף פעם לא תיגמרנה או תהיינה פשוטות יותר.

אינני כופר בזכותם של קרובים של נפגעים להפגין או לתבוע את התנייתם של הסכמים כאלה ואחרים בתנאי סף שנראים בעיניהם ראויים, אבל ההנהגה, כל הנהגה, צריכה להיות מחוסנת בפני דרישות שמבוססות על אדנים של כאב אישי. שיקולים כאלה בוודאי שאינם ראויים בראיית־העל של טובת הכלל, ומנהיג שנכנע לשיקולים כאלה מועל בתפקידו.

לפני הרבה שנים החליט מנחם בגין להגיע להסכם שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני. זה לא היה פשוט. צריך היה להגיע להכרעות שבוודאי כאבו לרבים מאוד. בעיקר לאלה שאיבדו בנים, אחים או בעלים במדבריות חצי האי. הקרבות שם היו תמיד קשים, והרבה מאוד דם נשפך. היו גם רבים שלמדו שהיקרים להם מכל כבר אינם בין החיים ומקום קבורתם לא נודע. הכרתי לפחות משפחה אחת כזאת. הייתי בין אלה שהודיעו לאם הכואבת שבנה אבד אי שם על גדות תעלת סואץ. אצילותה הייתה מעוררת הערצה. לא היא ולא אלה שידעו היכן קבור מי שנפל במערכה נעמדו בכיכר העיר כדי למחות על הנסיגה או כדי לעלוב בממשלה הנבחרת.



צרכי העם היהודי, חשובים מכאב היחיד



צרכיו הלגיטימיים של עם - והעם היהודי במיוחד - אינם יכולים להיות מוכרעים בהתאם לכאבם של יחידים. השיקולים אמורים להיות גלובליים, אסטרטגיים, גזורים על יסוד פרמטרים שאין בינם לבין הכאב של יחידים ולא כלום. היציאה למלחמה, כמו גם החתימה על הסכמים מדיניים, צריכות להימדד על פי אמות מידה לאומיות; רק ראייה כוללת צריכה להיות מונחת על כפות המאזניים. מחיר דמים יש לכל החלטה של מנהיג.

כך זה היה מאז ומעולם – וכך זה היה צריך להיות גם הפעם. להסכם הפיוס עם טורקיה יש משמעות שאי אפשר להפחית בערכה. המלחמה על הגנת זכותו של העם היהודי להתקיים בארץ ישראל לא תסתיים לעולם - ועוד ניאלץ לספוג מכות אינספור. רבים כבר סבלו פגיעה כואבת, ולמרבה הצער העתיד עוד צופן בחובו לא מעט ייסורים.

הפתרון איננו תלוי בנכונות שלנו לוותר על “שטחים”. בניגוד למה שחושבים יודעי דבר בעיני עצמם, כמו ראש עיריית תל אביב, ש”קבע” שבגלל שאנחנו בחזקת “כובשים” באים עלינו כל הצרות. הערבים לא החלו לרצוח בנו רק לאחר 1967. מי שטוען כך עושה שקר בנפשו.

הרוצחים שעולים עלינו לא עושים זאת רק מפני שגזלנו את “המדינה” שלהם. במקום שבו יושבים כיום מאות אלפי יהודים, תמימי דרך, חפים מכל אשמה, לא הייתה מעולם “מדינה פלסטינית”. יהודה ושומרון היו חלק מן השטח שנועד להקמת המדינה היהודית על פי כתב המנדט שנמסר לבריטים. מי שכבש את השטח הזה היו הירדנים. במלחמת ששת הימים הוא חזר לבעליו החוקיים.

יכול להיות שרון חולדאי לא מכיר את העובדות, אבל זאת האמת ההיסטורית. ולכן, כל מה שיכול לחזק את אחיזתנו במקום הזה, גם אם זה מחייב הגעה להסכם שיש בו מרכיבים משפילים, צריך להיות מבורך, חרף הכאב האישי שהוא גורם.