הקטע הזה שאת ללא בן זוג, הוא עניין בעייתי. את נתפסת בעיני הסביבה כמשהו שהוא לא שלם, כחלה לא אפויה מספיק, כעץ שטרם נתן את פירותיו. וכאילו זה שאת חיה עם עצמך זה לא מספיק - טורחים לתזכר אותך בעובדה זוהרת זו חדשות לחגים. מושיבים אותך בליל הסדר בשולחן של הילדים, בארוחות ראש השנה נזהרים לא לשים אותך, חלילה, בפינת השולחן, בחתונות אומרים לך לשתות מכוס היין בחופה, או לכל הפחות לרמוס את כל הרווקות עם המבט המזוגג בעיניים ולתפוס את זר הכלה, שכבר הספיק לנבול ולהסריח, מכל יום הצילומים המתיש בחודש אוגוסט, על גדות הירקון, כי זה נורא רומנטי.



מפה לשם - מי בכלל רוצה זיווג?



בין אם את רווקה או גרושה וחצית את גיל השלושים, לא משנה אם את עם ילדים באמתחתך, ואף אם את אשת קריירה שעושה מיליונים, מצילה את העולם בהתנדבותך בארגונים למניעת התחממותו הגלובלית ואף בין לבין עושה חמישה אימונים בשבוע ונראית כמו דוגמנית של פראדה - את ככל הנראה תזכי לשאלה הפולנית :" נו, מה קורה? "אז התשובה לכך היא "אני קוראת". אני קוראת את המפה האסטרולוגית ממוסף סוף השבוע האחרון, וונוס אומר לי ש"השבוע האביר על הסוס יגיע", והוא יהיה, כמה מפתיע, חבר קרוב. אני כבר הולכת לחפש אולם. שנייה.



בשיחותיי עם אימי היקרה והחכמה, בעקבות גירושיי, שמעתי לא אחת את המשפט "את צריכה מישהו שיישא אותך על כפיו". עניתי לה: "אמא, באמאשל'ך?" המשפט כשלעצמו נשמע שוביניסטי ותלותי והיא ביארה לי את הנ"ל, כמו שרק אמא, שרוצה את הטוב ביותר לבת שלה יכולה להסביר זאת.



"את אדם שעשה שטויות בחייו, לצד הדברים הטובים שעשית והמטרות שהשגת. אין אף בן אדם מושלם, אבל את יודעת לתת ומגיע לך מישהו שידע לקבל. שידע לפרגן לך ובעיקר להצחיק אותך, ולא פחות חשוב שתהיה משיכה". נהדרת, כבר אמרתי? בהמשך לשיחה זו אתגרתי אותה ורציתי לבחון את גבולות הגזרה ביחסינו.



זוג מתכרבל. צילום: אינגאימג'זוג מתכרבל. צילום: אינגאימג'



שאלתי אותה מה דעתה אם אצא עם מישהו שגדול ממני בשני עשורים ומתקרב לגיל של אבי. והיא ענתה לי בפשטות "אני כבר לא מופתעת מכלום. שוב דבר כבר לא הזוי בעיניי. העיקר שיהיה לך טוב". (נדמה לי ששמעתי אנחה פולנית מבצבצת שם, אבל אולי הייתי באזור ללא קליטה).



הביישן המלמד


אחרי השיחה הזאת לא יכולתי לעצור עצמי מלתהות מה יקרה אם אכן אצא עם מישהו מדהים שמתקרב לגיל 60, ונעשה ילדים ונגיע למצב שאחליף להם ולו במקביל חיתולים. וכמה בדיחות על זקנה, ויאגרה ושיניים תותבות יהיו על חשבוני בקרב חבריי ומשפחתי? האם אנו באמת יכולים לוותר על דעות קדומות בשביל הסיכוי להיות מאושרים?



אחד מהגברים שהכרתי לאחר פרידתי הצורמת, היה גבר שהיה מבוגר ממני ב-15 שנה. מעבר לכך, שהוא הזכיר לי את האקס המיתולוגי במובנים החיוביים של העניין, הוא היה ממש אנטיתזה אליי באופיי. הוא היה מאוד עדין, על גבול הביישנות.



אבל לא הביישן למד. ובמקום אחד הוא בהחלט לימד. אותי. על רזי גופי. מדהים איך אדם שכלפי חוץ, עובד בתפקיד בכיר בחברה נחשבת ביום, יש לו סטיות מניות מטורפות בלילה. אני בהחלט חשבתי שאני מכירה את גוף האדם, עד שהגעתי לדלת מיטותיו. האיש, בעל העיניים הכחולות והחתוליות הסביר לי מה ניתן לעשות עם האצבעות, הלשון וכפות הרגליים בדרך שהגניחה יפה להן.



הרומן עימו נמשך מספר חודשים, כשאני משכנעת את עצמי שיש לנו סקס מצוין ותו לא. למרות שגם בילינו יחדיו מחוץ לגבולות המיטה, אכלנו ארוחות בוקר, ערב ולילה ביחד. השכנוע הצליח נהדר עד אותו ערב שהיינו אמורים להיפגש והוא הזכיר לי שאנו בעצם לא זוג ולמעשה יש לו דייט עם מישהי שהכירו לו.



ברגע כזה, כמו ברגע כזה, אני מתנהגת כמו שאישה מתנהגת (באלגנטיות כמובן). מצאתי עצמי אומרת לו (ובמקביל לא מאמינה לדברים שיוצאים מפי) שאני כה שמחה לשמוע ולא ישכח לקחת קונדומים. ביני לביני החלו אצלי שריפה בלב, מחנק בגרון ורגישות בעיניים. הרגשתי שאני צריכה מד"א, מכבי אש וחברת חשמל גם יחד, שינתקו ממני את זרם ההתאהבות המיותרת הזאת. התחלתי במסע שכנועים עצמיים, שגם ככה זה לא היה עובד בגלל הגיל ולא הצלחתי להאמין בזה.



אבל דבר אחד עשה לי סדר בראש מהקשר המעומעם הזה: אני חייבת כפיות בלילה, עם אהבה, בלי אהבה, לא משנה לי מה יהיה פער הגילאים והאם הוא יהיה חובב סדרות מדע בדיוני. אני חייבת להרגיש את החיבוק נכרך סביבי. כי אין שני לתחושת ביטחון ראשונה זו.