כל חיי הייתי אגרן. סאקר של זיכרונות. עבד למזכרות. שמרתי כל פתק שקיבלתי מחבר בכיתה ד'. כל חולצת יחידה שהרווחתי בסיום פרק בצבא. וכל אריג מצחין שקניתי בטיול בדרום אמריקה. לי כל שטות נשאה מזכרת. תמיד הרגשתי שבלי החפצים אני ככלי אין חפץ בו. כי מי אני בעצם, אם לא סך זיכרונותי. ואם לזיכרונות האלה אין סימוכין מוחשיים, אני כאילו לא קיים.



העניין הוא שהסטייה הפטישיסטית הזו מצריכה תנאים מסוימים. ובעיקר - מקום. הרבה מקום. לא בדיוק משאב המצוי בשפע כשאתה מדלג בין דירות שכורות, ובהמשך מקים בית חדש שבו כל מטר רבוע מופקע לטובת המשפחה. בטח לא עבור אוסף הפסלים שלך מזימבבואה. אלא מה? גם כשהייתי בחזית נהניתי מחסדי פיקוד העורף. וליתר דיוק: ההורים שלי, שיחיו, התגוררו בבית גדול בצפון שבו ניתן מקום כמעט בלתי מוגבל למוזיאון הקטן שלי. מוזיאון המתנהל כבר 20 שנה לפחות, וכמעט אף פעם לא טרחתי להציץ במוצגים שלו. אבל ידעתי שהם שם, וזה הספיק.



אלא שהשבוע נפל דבר. ההורים שלי החליטו לעקור לתל אביב, אחרי חיים שלמים באזור חיפה, לדירה קטנה בהרבה מזו ששימשה אותם תמיד. המשמעות הייתה פשוטה וכואבת - פירוק המוזיאון. והיות שביתי שלי לא ערוך לקליטת כמות כזו של מוצגים, נאלצתי - לראשונה בחיי - לחתוך בבשר החי. מה שהחל כעניין טכני בעיקרו, הפך במהרה לסוגיה מהותית. נאלצתי להחליט מה באמת חשוב לי מתוך כל מה שצברתי. עד כמה המזכרות שלי מגדירות את מי שאני. האם אני זקוק להן בכלל, לצורך ההגדרה הזו?



זה החל עם שרידים מהטיולים הארוכים שערכתי בעולם. פסלי עץ, שטיחי ענק, צילומים מוגדלים שמסגרתי. בכולם לא נגעתי כבר קרוב ל־20 שנה. רק מתי מעט הסתננו לביתי הנוכחי. אבל מה, לזרוק לפח כלי נגינה מסורתי שהבאתי מרואנדה? הרי יום אחד... די. מספיק. לא יהיה שום יום כזה. מה תעשה, תקים הרכב מרכז אפריקאי? ביי ביי, ג'אנק. הטסתי אותך מעברו השני של העולם רק כדי שתהפוך לקולט אבק.



התחנה הבאה הייתה בגדים ישנים שהתעקשתי לשמור. בייחוד כאלה שאחזו במשמעות סמלית. הווסט שלי מהחתונה (כן, ווסט. הייתי אידיוט). החולצה שקיבלתי בסיום המסלול המפרך בנח"ל המוצנח. ומעיל העור המגניב שקניתי בניו יורק בניינטיז, כדי להמציא את עצמי מחדש, ומעולם לא אזרתי אומץ ללבוש. כולם הלכו אחר כבוד לפח.



הלאה. הבעיה המרכזית מבחינת מקום היא ספרים. והיו אין ספור. אנציקלופדיות שגדלתי עליהן. ספרים שבזמן אמת הרגשתי כאילו ביתקו את בתולי הרוחניים. וספרים אחרים, שתמיד הרכיבו את ארון הספרים האישי שלי. אבל גם בהם לא נגעתי 20 שנה לפחות. טוב, אבל אולי אקרא אותם שוב, כשיהיה זמן. בחייך, אף פעם לא יהיה זמן. לקחתי אוויר, השארתי בצד עשרות בודדות ואת היתר מסרתי. וכך זה נמשך ונמשך. הפריטים היחידים שבהם לא נגעתי היו התקליטים הישנים, שממילא שמרתי קרוב אלי, אלבומי התמונות וכל המכתבים שקיבלתי אי פעם. מכל אחד. נראה לי כמו חילול קודש להשליך אותם.



זה היה תהליך קשה להתנעה. אבל ככל שהתקדמתי בו, צברתי תאוצה. את הדלק סיפקו התובנות שנחתו עלי פתאום, בגילי המופלג. הבנתי שהייתי תמיד קורבן של חשיבה תועלתנית. כזו שאומרת שאין סיבה לעבור חוויה אם לא "נשאר לך ממנה משהו ביד". מה הטעם ללכת 90 קילומטר עם אלונקות, אם בסוף לא מחכה לך כומתה אדומה שמוכיחה שאתה גבר? בשביל מה לטייל שנה בדרום אמריקה, אם לא תוכל ללבוש סוודר מצמר אלפקה, שיוכיח שאתה הרפתקן? ולמה לקיים קשר רומנטי בן שנים, אם בסיומו לא יישארו לך תמונות מחמיאות שלה, שיוכיחו איזה תותח היית? במילים אחרות, הגעתי לשלב הזה בחיים שבו אני כבר לא זקוק לזיכרונות כדי לספר לעצמי ולעולם מי אני באמת. זאת מסקנה משחררת במיוחד. וגם חוסכת הרבה מקום. 



על הסכין

אחרי זאפה תל אביב, זאפה הרצליה, זאפה ירושלים, אמפי שוני, לייב פארק ראשון ואמפי בית גבריאל, רשת זאפה פותחת מועדון חדש בחיפה. הסיפור הזה הוא מדהים, כי מדובר ברשת שמצליחה לייצר כסף ממוזיקה, בעידן שבו הכסף הולך ונעלם מהתחום. וכמובן שיש פה גם בעיות של מונופול וקושי הולך ומתגבר להתחרות בה. אבל החיפאים יכולים לשמוח. סוף־סוף יהיה להם מועדון ראוי.



הסיפור של mudcrutch ירגש כל חובב רוק'נרול. זאת הייתה להקת רוק דרומי שנוסדה בראשית שנות ה־70, ואחרי שרשרת ריבים וכישלונות התפרקה בלי שהוציאה אלבום. חלק מחבריה, כולל טום פטי, הקימו את טום פטי ושוברי הלבבות, וזכו לתהילת עולם. אבל ב־2008 פטי איחד את הלהקה הישנה, שהקליטה אלבום חדש וזכתה להכרה. עכשיו מגיע האלבום השני, והוא נהדר, ונשמע טרי וסוחף לגמרי.



קשה מאוד ליצור סדרת טלוויזיה מעולה. כמעט בלתי אפשרי להגיע לעונה רביעית, ועדיין לשמור על אותה רמת מתח ועניין. "כתום זה השחור החדש" עומדת במשימה. העונה הנוכחית שלה שומרת על התמהיל המרהיב שבין בידור והתרסה אמיתית. גופות מבותרות, יחסים לסביים נועזים, אונס אסירות וגזענות גלויה מכל סוג שהוא - הכל שם, ועדיין מדובר בצפייה מענגת.