אלה זמנים מעניינים בחיי שדורשים ממני להיות נוכח. הילד שלי גדל מול עיני, כל יום הוא מוסיף לאוצר המילים שלו מילים חדשות ושואל את השאלות הכי חשובות שישאל כל חייו. אבל רוב הזמן עיני לא באמת נמצאות מולו, הן נמצאות מול מסך הטלוויזיה, מול שידורי החדשות. אף שגופי נמצא בביתי הקט ברמת אביב, רוחי נמצאת בנווה אילן, באולפן של חברת החדשות.
האמת היא שאין לי מושג למה אני מכלה את זמני בצפייה במשדרי חדשות, כי אין שום דבר מספק או מהנה במיוחד בכך. הצפייה בחדשות נותנת דבר אחד עיקרי - הרגשת שייכות. כי לראות חדשות באובססיביות זה להיות ישראלי.
הייתה תקופה, לפני 17 במרץ 2015, שבה היה באמת מוצדק לראות חדשות. הייתה תחושה שדברים קורים, שדברים מתפתחים, שמשהו חדש מתחיל. פרשנים חיברו מנדטים והראו איך אפשר לשנות את מדינת ישראל, הייתה תחושה של שינוי באוויר, הייתה התרגשות באוויר.
ב־17 במרץ 2015, בסקרים של עשר בלילה, זה נגמר. הכל חרב. ב־17 במרץ 2015 בעשר בלילה למדנו על בשרנו שמה שהיה (נתניהו) הוא מה שיהיה (נתניהו). ולכן בעצם החדשות לא משנות, כי לא באמת משנה מה ידווח בחדשות על שרה, או מה יגידו הפרשנים על ההשתלטות של נתניהו על התקשורת, או על זה שהוא שם את ענייניו הפרטיים לפני ענייני המדינה בכל הקשור ליחסים עם אמריקה - זה בעצם לא משנה, כי מה שהיה (נתניהו) זה מה שיהיה (נתניהו). ככה שאין באמת טעם לראות חדשות, הן לא רלוונטיות לשום דבר. אבל בכל זאת אני צופה.
אני צופה כי אני ישראלי. אני צופה כי להיות ישראלי זה לצפות בחדשות. אני מקשיב לפרשנויות אף על פי שאני יודע שכל מה שאומרים המומחים לא יהיה רלוונטי עוד דקה וחצי. אני מקשיב לפרשנויות משום שאני ישראלי, משום שכישראלי אני זקוק לפרשנויות בטלוויזיה בשביל להגדיר את הדעה שלי עצמי. הרי כמו כל ישראלי, אני חייב שתהיה לי דעה. בנוגע לכל דבר. זה חלק מהחלום הישראלי.
אני צופה בכתבות מגזין עם שמות מחרידים כמו “המדריך המלא לסנאפצ׳ט: הכל על האפליקציה שסחפה את בני הנוער״. וגם בכתבות מגזין מופרכות שברור שנועדו למלא זמן אוויר מת, כמו על נשים שהחליטו לא להיות בזוגיות ומנהלות מערכת יחסים חמה עם הלבד שלהן. או על גני ילדים שפועלים עד שעות מאוחרות ומאפשרים להורים קרייריסטים לאסוף את הילד שלהם בתשע בערב. אין לי כל עניין אמיתי בכתבות האלו, והן לא תורמות לי בשום צורה, אבל אני צופה בהן כי זה בחדשות. ומה שבחדשות - צופים בו. זה אינסטינקט מולד של כל ישראלי. זה כמו לעמוד בצפירה ביום הזיכרון.
השבוע התרחש בארצות הברית אירוע שהוא נקודת ציון בניסיון של בני האדם לאלף את המכונה. חברת המכוניות החשמליות טסלה דיווחה על הנהג הראשון שנהרג כשהוא נוסע במצב ״אוטונומי״ (מצב שבו המכונית נוסעת מעצמה, כמו טייס אוטומטי). הנהג, אריה ים לשעבר מהכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית, יצא מביתו, התניע את הטסלה מודל s שלו, והעביר אותה למצב של טייס אוטומטי. באחד הצמתים המערכת כשלה בזיהוי משאית שנכנסה לנתיב הנסיעה שלו, והרכב היוקרתי התנגש בה חזיתית.
הנהג נהרג במקום. לעומת זאת, נהג המשאית, בחור בשם פרנק בארזי, יצא בשלום מהתאונה, והיה כשיר לצאת מהמשאית ולרוץ לכיוון המכונית הפגועה ולנסות לעזור. זה כמובן היה מאוחר מדי. אריה הים שניסה לאלף את המכונה החשמלית הפסיד בקרב.
בדיווחיו למשטרה של נהג המשאית, הוא מסר שכאשר הגיע לרכב החשמלי הפגוע, הוא הבחין בכך שעל המסך שלו הוקרן עדיין הסרט “הארי פוטר" - שבו צפה הנהג כשהמכונית הייתה במצב אוטומטי. לו המקרה היה מתרחש בארץ, כמובן שבדיווח של נהג המשאית היה מצוין שכשהגיע לרכב הוא הבחין בדמותה של יונית לוי במסך.
ממש כמו רכב הטסלה, גם אני חי במצב אוטומטי. האישונים מופנים אוטומטית למסך המשדר לי חדשות, ואין לי מושג למה אני עושה את זה. הרי כבר מזמן איבדתי תקווה ואין לי שום עניין במתרחש במחוזותינו, אבל איכשהו היד נשלחת לשלט.
פרט לגלגולי צחוק קטנים (נניח כשאני מתאר לעצמי את הדו־קרב בקבינט בין ליברמן לבנט שלא מפסיק לשאול את אנשי הצבא שאלות ומוציא את שר הביטחון מדעתו) אין שם כלום. אבל אני יושב מול המסך ופשוט צופה בחדשות, כשרפי רשף, יונית לוי, דני קושמרו, רביב דרוקר, תמר איש שלום, רוני דניאל, טלי מורנו, עודד בן עמי ושאר חבריהם חולפים מול עיני כמו במצעד. מצעד שאני לא ממש רוצה להיות נוכח בו, אבל אין לי ברירה אלא להיות חלק ממנו.
אני עושה דברים שאני לא רוצה לעשות כי אני ישראלי. וזה מה שישראלים עושים.