את צביקה פגשתי בטיסה זולה של חברת תעופה רוסית בדרך ממילאנו לישראל. הוא עזב את הארץ לארצות הברית בשנת 1978. "כשאמריקה משתעלת, כולם מקבלים שפעת", הוא אמר בגאווה.

כשראיתי אותו לראשונה הוא דיבר אנגלית רצוצה עם הנוסעת בכיסא שלידו. היה לו שיער דליל וקוקו. צביקה, שיפוצניק בן 50 ומשהו, בדיוק התחיל לחיות. עד לפני כשנתיים היה בעודף של עשרות קילוגרמים. אבל אחרי שאשתו (אליה התייחס בכינוי "ויקטוריה הרוסייה") עזבה יחד עם בנה בתום שבע שנים יחד, הוא החליט לשמוע לעצת חבריו. התחיל להתעמל, הפך מכור לספינינג, ואפילו הרים משקולות מדי פעם. "אחותי כנראה לא תזהה אותי", הוא פרגן לעצמו.

שנתיים לאחר הפרידה, הוא דווקא נראה שמח שאשתו עזבה. "כי אין אמונה ברוסיות ופחות מזה באמריקאיות, ובכלל עדיף לחיות לבד. ככה לא תהיה כספומט של אף אחת. ואם בא לי סקס, אני הולך לבודי שופ ומקבל במאה דולר. מאה דולר, כי זה הכי זול שיש. כולן אותו פטנט, ואני גיליתי אותו. כולן רוצות כסף".

בהתחלה כאב לו, הוא הודה, אבל רק כי לא הבין איך אדם עוזב סתם ככה בלי לומר מילה. "ככה הן", הוא קבע, "תלמד".

"בוא נחשוב בהיגיון, אין שום קשר למוצא", עניתי לו, אבל הוא כבר לא הקשיב.

“מה שמך?", שאל בפעם השנייה.

“שי", הזכרתי לו.

"רוצה עוגיות?", הוא הציע.

"לא, תודה", אמרתי.

"זה בלי סוכר, בלי סוכר", הוא ניסה שוב.

לצביקה בן בארץ מנישואים קודמים. "האמא הכניסה לו רעל לראש", הוא אומר, "וזה לא יוצא לו. אבל אני לא צריך אף אחד, מוטב ככה, עדיף למות לבד".

“הם לא סימפתיים", הוא אמר לפתע והביט בדיילת. "חמש שעות אני כבר בלי אוכל, תבואי תשאלי אם אני רוצה מים, משהו". אחרי זה צביקה קם והלך.

הסביר שהוא מחפש עוד ישראלים בטיסה, כי הוא כבר לא מסוגל לשמוע יותר את "הגויים האלה". מאוחר יותר חזר למושב וסיפר שמצא את אשתו ברחוב ורומם אותה. "היא לא אהבה אותי", אמר בשקט, "היא רצתה כסף". סיפר שהם התחתנו בישראל והוא הביא אותה ואת בנה ללוס אנג'לס. יום אחד היא הפסיקה לשכב איתו. הוא קילל אותה והטיח בה שהיא כנראה בוגדת בו עם מישהו מהעבודה. היא בכתה והתחננה שיפסיק. אפילו אמרה לו שיבדוק את המצלמות במשרד שלה, כי המקום כולו מרושת.

צביקה הפך עצבני מאוד. הוא נאבק בכעס, והנחתי שייצא על הדיילת מתישהו בשעות הקרובות, אבל הוא לקח נשימה עמוקה והוריד את הראש. ואז הביט אלי מלמטה, בגבות מורמות, ושאל בשקט "תגיד, בשירותים של המטוס יש מצלמות?". שוב שתקתי. אין ספק, את צביקה לא עשו באצבע.

עברה עוד שעה ולפתע, משום מקום, הוא סיפר ששילם 157 אלף דולר לבית ספר לתעופה באריזונה, עבור שכר לימוד ומגורים לבן שלה. "הבן גאון, יודע שלוש שפות - עברית, אנגלית ורוסית - פוטנציאל עצום בתחום התעופה", סיפר. אבל אחרי שנה וחצי הבן של אשתו החליט לפרוש מהלימודים. צביקה לא הסכים. הבן אמר "פאק על הלימודים", ואז צביקה עצר את המכונית ואמר לו שעוד מילה אחת הוא מעיף אותו מהאוטו ואז מהבית, וכדאי שיירגע ומהר.

באותו הלילה אשתו ובנה עזבו את הבית. למחרת בבוקר גילה דרך השכנה מלמטה שהיא עזבה. צביקה, כאמור, לא האמין, היה שבור, אבל אחרי תקופה מסוימת התאושש. הוא דרש וקיבל בחזרה חלק מהכסף מבית הספר לתעופה, וגם את הבית, האוטו, הרכוש והנכסים. "הלכה בלי כלום, חזרה לרחוב, איפה שמצאתי אותה", הוא סיכם. "כולם אמרו שהיא טיפשה". אמרתי לו שזה מאוד נדיב מצדה ללכת ככה ולהשאיר לו הכל. חשבתי לעצמי כמה אומללה היא ודאי הייתה כשנאלצה להתעסק עם טיפוס כזה על בסיס יומי. "חסר שלא הייתה מוותרת", הוא צעק לפתע.

ואז קווצת שיער דלילה השתחררה מהקוקו ונפלה על מצחו. בתאורת המטוס, מוקדם בבוקר, יכולתי לראות את הרוק שלו מתנפץ באוויר וצונח לעבר כוס מיץ העגבניות של שכנתו מהכיסא ליד. הנוסעים הסתכלו לכיוון שלנו. צביקה הזיע מאוד והביט במגש האוכל שלו. "חם, חם פה", אמר.

ריחמתי עליו. לא בגלל הפרידה, אלא בגלל הגזענות הנוראית, שלא אפשרה לו לראות את האישה שאיתה הוא חי מעבר לדעות הקדומות, ובשל הפחד הכל כך ישראלי שלו לצאת פראייר. הפחד הזה שהפריע לו לראות את המציאות כמו שהיא ולחיות את הרגע. הרי חיים אמיתיים אי אפשר לאמוד במונחים של רווח והפסד.

“אוכל של מטוס", חייכתי.

“לא אכפת לי", הוא אמר בייאוש והביט בשעון המזויף שלו. "עוד כמה שעות לישראל, תן לי רק להגיע הביתה".

עצוב, חשבתי. 38 שנים הוא חי באל־איי, אבל עדיין חוזר הביתה לישראל.

הוא המשיך לשתוק, ולבסוף הרים את ראשו, הביט בי בעיניים עצובות ואמר "אצלי באוטו לא יגידו פאק, אתה מבין?".

״אני מבין״, עניתי, "אתה לא פראייר".