בסוף השבוע שעבר פתחתי עיתון וכותרת ענק הייתה מרוחה על דפיו: "אצלי שי חי לא ייכנס לבית". המשכתי לקרוא וראיתי שמדובר בראיון שנתן ארז בן הרוש, פעם סייד קיק של כוכבי הילדים שלימים הפך לסמנכ"ל תוכן של הזכיינית רשת בערוץ 2. ניסיתי להיזכר בו מתקופת ילדותי, אבל לא הצלחתי. שאלתי כמה אנשים בסביבתי ולבסוף אחד הצליח להיזכר. "זה ההוא, נו, כוכב הילדים שאף ילד לא העריץ".

"מי?", שאלתי שוב.

"נו, נו, ההוא עם המשקפיים מהקומדי סטור. זה ששר בפסטיגל את השיר 'חברים טובים'".

"הא", נזכרתי, כמובן שאני מכיר, גדלתי על השיר הזה.

זיכרון של פניו הקירחות צף ועלה מלווה בשורות השיר המדובר והקליט: "אתה לא יכול לבחור את הוריך, לא את אחיך, ולא את אחותך, אבל אתה יכול לבחור את חבריך והם יכולים לבחור אותך". וואללה, חשבתי, ארז ידע על מה הוא שר, תמיד ידע. הוא לא רוצה להיות חבר שלי, זה בסדר גמור, אני יכול לכבד את זה, גם ככה אני בספק אם הוא היה הבחירה הראשונה שלי לפגישה חברתית על בירה בבית. אני יכול לחיות בלי ביקור בסלון שלו, שוודאי ידרוש ממני חיוכים מיותרים וכמה כדורי טשטוש מקדימים שיעבירו לי את הערב.

המשכתי לקרוא את הראיון. מתברר שארז היה דחוי ומוחרם בכל תחנה בחייו, החל מילדותו המוקדמת ועד חייו הבוגרים. איזה קטע, גם אני. חזרתי למילות שירו המוכרות לי היטב מילדות מוקדמת: "אנחנו חברים טובים אבל אני זה אני, והוא זה הוא, שווים בחוץ וגם בפנים, אך לפעמים הוא אני ואני קצת הוא, כי אנחנו תמיד אחד בשביל השני".

"אחרי הכל, יש מצב שאנחנו אולי שונים, אבל גם קצת דומים", חייכתי ואמרתי ברכות לתני שישבה לידי. "קלישאה חבוטה", היא ענתה. מה שנכון נכון. עיני סרקו את הראיון בשקיקה. הרכיבו את כל אותיות הדפוס הקטנות למסקנה מאכזבת אחת: בניגוד לכותרת המפוצצת, ארז בכלל לא תוקף אותי אישית. הוא בסך הכל משתמש בי כדי לתקוף את הזכיינית המתחרה, קשת.

נדמה כי עם מעבר תוכנית "האח הגדול" מקשת לרשת לאחר העונה הבאה, ארז מאוד מעוניין להסביר מראש מדוע הם עומדים להיכשל, על ידי קידום הרעיון שקשת הרסה את הפורמט באמצעות דיירים כמוני (וזאת למרות העובדה שהעונה האחרונה הייתה מהמדוברות והמצליחות ביותר). לא יודע, נראה לי מהול בצביעות. והרי ריאליטי (ועוד בערך 90 אחוז מהתכנים הסובבים את חיי היומיום של כל ילד בישראל של שנות האלפיים) זה לא עניין חינוכי. זה לא דבר רע, זה פשוט ככה. התגובה וההדרכה של ההורים לצפייה הן אלו שאמורות לעשות את עבודת החינוך ועיצוב דעתו של הילד בנוגע למה שהוא רואה במסך.

ארז הוסיף ואמר שאצלו בתוכנית במקום מריבות על סיגריות הוא מעוניין לקדם מסר חינוכי המעודד שיח עמוק וחברתי. נתעלם מכך שבעונה האחרונה לא היו מריבות על סיגריות ושהשיח החברתי נסק לגבהים חדשים שטרם נראו בריאליטי הישראלי. אבל אי אפשר להתעלם מזה שארז, כוכב הילדים לשעבר, חוזר כמה שנים אחורה, לתקופת הפסטיגל, ורוצה לחנך את כולנו באמצעות "האח הגדול".

המצב אכן קשה ולרוב בני הנוער היום אין שום מקום לקבל בו מושג נכון על תרבות, אמנות ומוסר עבודה, אבל באמת ארז, "האח הגדול" זו הפלטפורמה הכי מתאימה שיכולת לחשוב עליה? נראה לי שערוצי הילדים התבלבלו לך טיפה עם הערוצים המסחריים הגדולים, שמשדרים גם למבוגרים.

ארז, דקה לפני שאתה מרכיב את העונה שלך, תעצור ותנסה להבין. כולנו בני אדם, לכולנו יש ימים רעים, ואף אחד לא מושלם. כולנו רבים, כולנו עושים דברים שאנחנו לא גאים בהם, חלקנו אפילו מקולקלים טיפה, אבל זו "המציאות". זו האותנטיות שהביאה את הריאליטי לכל בית בישראל, וזה מה שאנשים רוצים לראות.

סבתא שלי אמרה פעם שהמציאות הכי מכוערת עדיפה בהרבה על שקר אחד קטן. והרעיון שלך לעונה "אחרת" שתיארת הוא השקר הקטן הזה, אלא אם כן תכניס לבית שחקנים מקצועיים עם טקסטים מוכנים מראש. כי הרגעים הקשים יגיעו, והם אף פעם לא מצטלמים יפה. בוא נהיה כנים, מה הטעם ב"האח הגדול", אם אתה מוציא ממנה את הריבים והקונפליקטים? זה הרי שעמום טוטאלי. מה הטעם בלשווק הצגה מבוקרת שמטאטאה הצדה פנים מסוימות בחברה שלנו (כן, גם אם הן מכוערות לעתים).

בימים שבהם הרבה צדקנים מנהלים לנו את המדינה, באמת נראה לך שמעניין מישהו לראות "האח הגדול" שהרכיב כוכב ילדים מתוך "רצון לחנך"? יש לי הרגשה שאפילו אתה לא מאמין לזה. אז תן לי לסיים בעצה. אחרי הכל, כמילות השיר שכל כך מאפיינות אותך, "כולנו חברים":

"כשאין לך חבר, אתה מרגיש שמשהו חסר, וכשיש לך חבר, הזמן עובר לו בכיף מהר, אנחנו חברים טובים".

במקום לדבר על מה שקשת עשו עד עכשיו, תתרכז בעצמך, תודה בעובדה שאת הפורמט אי אפשר ממש לשנות, וגם לא את האופי האנושי שתמיד יישרט וישרוט בתנאי סיר לחץ. תחזיר את תשומת הלב לארגון שלך ותנסה להבין כיצד אתם לא נכשלים במשימה הבאה שלכם, שרק ימים יגידו אם הייתה גדולה מדי למידותיכם.

שי חי גם ב-103FM, "רדיו ללא הפסקה"