לא את תרבותם ניסו האשכנזים לכפות על הספרדים. לא במחזות של שייקספיר צפו בשטייטל, ולא לאופרות של פוצ'יני האזינו בתחום המושב. נכון שאינטלקטואלים יהודים שחיו בערים הגדולות במרכז אירופה גדלו על מוזיקה קלאסית, תיאטרון ואופרה - ושלחלקם הייתה השפעה מכרעת על עיצוב תרבותה של הציונות ואחר כך של מדינת ישראל הצעירה, אבל עבור רוב היהודים הייתה התרבות המערבית השפעה זרה. ברמת “השטח", הציונות הייתה מרד נעורים שבעט במסורת היהודית: הסוציאליזם תיעב את הדת, החילוניות ביקשה להיות היפוכה. אם להתייחס לעלייה השנייה כ"מייפלאואר" של הציונות, הרי שלא תרבות "אשכנזית" היא הביאה עמה ארצה אלא לכל היותר היכרות עם קלאסיקה מערבית - ולרוב אפילו לא את זה: מספיק לקרוא מה חשבו יהודי גרמניה, המשכילים, על ה"אוסט יודן" (מזרח אירופה, כן?) כדי להבין מהי התנשאות תרבותית.



לפני כשבועיים, בעת ניחום אבלים, יצא לי לשמוע סיפור מרתק, אבל לפניו הקדמה קצרה: הורי, ילידי שנות ה־20 של המאה הקודמת, נולדו בארץ ישראל. סבתי וסבי מצד אבי הגיעו ארצה בראשית המאה - היא כילדה והוא כנער. מצד אמי, השורשים בארץ עתיקים יותר: אביה הוא בן למשפחה יוצאת מרוקו שהשתקעה בצפת, ככל הנראה, עוד במאה ה־18. אמה נולדה לאחת המשפחות האשכנזיות היחידות שגרו ברובע היהודי שבעיר העתיקה, עוד לפני שהחלה ההתיישבות מחוץ לחומות.



דודתי הקשישה סיפרה לי שסבתה מצד אמה, הרבתה לדבר על סבה (של הדודה): גבן ידוע בקרב תושבי הרובע היהודי - שבמחצית השנייה של המאה ה־19 עקר מירושלים לאחר שלא יכול היה לשאת יותר את הגזענות כלפי האשכנזים מצד בני העדה הספרדית, השלטת. מי שמחפש רפרנס מוכר מעט יותר בנושא, מוזמן לקרוא על סיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד: שאשכנזי תפרן יעז לחזר אחרי עלמה ממשפחה ספרדית מבוססת? איך אומרים “אוי ויי" בלדינו?



ראשית הציונות הייתה מתובלת בניחוחות מזרח אירופיים, בעיקר ברמת התרבות הפופולרית: לחן רוסי עם מילים עבריות בליווי גרמושקה היה ה"מזרחית" של אז. כשכיוונו לעבר התרבות הגבוהה, הלכו מערבה. התיאטרון למקורות הקלאסיים שלו - לא לכיוון גולדפעדן ומנגער, אלא לסופוקלס ושייקספיר. תולדות האמנות - ליוון העתיקה, הרנסאס האיטלקי ואחר כך לזרמים המודרניסטיים. המוזיקה אל בטהובן, מוצארט ובאך - לא לחזנות של בתי הכנסת בפולין. מי שביקש לברוא כאן עולם חדש, לא כיוון לבית אביו שממנו ברח, אלא קדימה, מערבה! (שתי מילים נרדפות אז - ובמידה רבה גם היום).



הגבר הלבן בטוח שכל המתלוננים על קיפוח הם בעצם כפויי טובה: הישראלי שב ומזכיר לפלסטיני המתקומם כי עם כל מחסומי “הכיבוש", הוא נהנה מיותר חופש מאשר בקרב רוב עמי ערב. לערביי ישראל אנו שבים ומזכירים את זכות ההצבעה, את האוניברסיטאות ואת בתי החולים.



מצחיק לחשוב שבקו הזה יש המשך ישיר לחזונו של הרצל. כבן לתקופה הקולוניאליסטית, הוא פורש ב"אלטנוילנד" חזון של דו־קיום שמבוסס על הכרת התודה של הערבים־הילידים למתיישבים החדשים בני דת משה, שמביאים להם חשמל ורפואה מודרנית.



את שהיה מותר להרצל בשלהי המאה ה־19, אסור לגידי אורשר של 2016. הקולוניאליזם, בחלק מהווייתו, היה הומניסטי: לו אך ילמד הברברי לראות את העולם בעיניים מודרניות, ייגאל קיומו הפיזי והרוחני. היום, התביעה להכרת תודה כלפי מי ש"הביאו אתכם ארצה" היא התגלמות הגזענות.



הפרדוקס הזה חוצה גבולות. במשך שנים סברו הלבנים באמריקה שהשחורים צריכים להכיר להם תודה: הם נחטפו מאפריקה לעבדות, אבל בארצות הברית של היום גם לשחור עני יש מזון, ביטחון אישי, חינוך ורפואה מתקדמת בהרבה מאשר לבני עמו שהתמזל מזלם שלא להיחטף בידי סוחרי עבדים.



על כך יענה האפרו־אמריקאי: את הדמוקרטיה המפוארת שלך, עם האקדמיה ובתי החולים (שמשרתים טוב יותר את הלבנים), בנית על גבי מיליונים מבני עמי שעבדו בפרך עד צאת נשמתם. לכן היה מרתק לראות דווקא את ברק אובמה שנישא אל הבית הלבן על גבי התחושה הזאת (לא באופן מפורש כמובן), פולש למזרח בראש שתי יחידות העילית של המערב: פייסבוק וטוויטר, מציג לעולם המוסלמי חזון דמוקרטי - ונהדף. הנה לכם נציג קורבנות גישת ה"הראינו לכם את האור", נוקט אותה הגישה ממש!



מה לכל זה ולפולמוס של השבוע החולף? הכל ושום דבר: מירי רגב מבקשת להצטייר כמי ש"מחזירה לאשכנזים" כגמולם, נתניהו (“הספרדי" מצד בדיקות הדנ"א של אחיו) מבקש למתוח קו בין האשכנזים בגל"צ לאשכנזים בבג"צ כדי להציל את עורו, וגידי אורשר כנראה שכח שהרפואה היא מתנת האסלאם (אבן סינא) ויהדות ספרד (תחת שלטון האסלאם) לאנושות, בעוד המערב הנאור הצמיח לצד פסטר וסאלק, גם את ד"ר מנגלה.