ימי חמישי אני מתחילה לגבש את הרעיון הכללי לטור שנחתם ביום ראשון, אלא אם כן צץ משהו דחוף ברגע האחרון. ברוב המקרים אני מגובשת כבר בחמישי בצהריים אך מנסה לאתגר את עצמי עם רעיונות אחרים רק כדי להבטיח שמה שבחרתי הוא מדויק. ובבוקר חמישי האחרון התעוררתי לתוך ואקום מחשבתי, כזה שלא אפשר לי אפילו להתחיל לחשוב בקווים כלליים על הטור של השבוע הקרוב.



אני לא נלחצת מוואקום של כתיבה, אלא יודעת שהקוסמוס ינחית עלי את בלון המים בדיוק על הראש ובדיוק כמה שעות לפני הדד־ליין. לפעמים הקוסמוס עדין איתי ויוצר שערורייה תקשורתית זו או אחרת, ולעתים הוא קשה ומפיל עלי את כל עומס הרגש כשהוא מחליט ליצור בתוכי איזו סערה אישית או, לחלופין, להעלות לי מהאוב איזה אקס למשל. הוא תמיד עושה את זה בכוונה, הקוסמוס הזה, ולו רק כדי להוכיח שאני יכולה להיות רגועה ולסמוך על הרוח שתנחת בדיוק ברגע שצריך. "איזה אקס", כתבתי, ואז הבנתי שאין דבר כזה "איזה אקס". יש אקס. אם זה "איזה אקס", סימן שהוא לא ממש רלוונטי.



כשהכנתי קפה, הטלפון השמיע את אחת מהתראותיו המרגיזות, זו שמבשרת על לייק או על שיתוף של הודעה באחת הרשתות החברתיות. שם היה איזה סימן קטן ומפתיע מהאהבה הישנה, זאת שברחה לי, אחרי שהחלטנו שנינו בהחלטה של רגע לפני כמה שנים לנתק כל קשר ברשתות החברתיות - רק כדי שלא נקפוץ זה לזה מול העיניים עם חיינו האישיים, התמונות, הסטטוסים, החברים והחברות החדשים, כאילו שלא היו חיים ישנים שהשארנו מאחור ורגשות שפעם חשבנו שגם בעתיד הם לא ייגמרו לעולם.



ולא שההווה של אז היה קל, היו לפרקים רגעים שלא יכולנו להכיל שנינו את כאבי הבטן האלה וקוצר הנשימה כשמתערבלות יחד שתי נשמות שלא מתחשק להן לעשות שום דבר אחר אלא להיות יחד. ואז כשכל הסיפור הזה נגמר, הבנו שהוא לא נגמר באמת. הוא לא נגמר בהחלטה רגשית כמו בהחלטה רציונלית לחלוטין, רק כי טכנית זה לא עבד. טכנית זה לא היה אפשרי, ומבחינה טכנית היה עדיף לכל הנוגעים בדבר לנתק ואם אפשר אז כמה שיותר מהר. ניתקנו בכוח. ולשנינו יש אפס בשלוש יחידות במתמטיקה (מר בנט), אז טכנית הטכנית לא ממש עבד לי בקלות. מניחה שלו יותר. תמיד לגברים קל יותר טכנית.



בסוף זה עבד גם לי. אלא שזה חוק קוסמי מספר אחת שנוגע לכל אספקט שהוא בחיים. ברגע שמחליטים להמשיך הלאה, בביטחון מלא ובצלילות מחשבתית, העבר חוזר ודופק בדלת, מנסה לבחון ולבדוק אם באמת החלטנו להמשיך ללכת או שזו סתם עוד קלישאה אנושית שאנשים מאמצים מתוך מחשבה רציונלית. והרציונל הזה, שילך לעזאזל הוא והחשיבה המגבילה שלו.



מה שמבאס במערכות יחסים שמסתיימות באהבה גדולה, הוא שבוקר אחד מתעוררים ולא נותר מהן כלום. זה מוזר, מכיוון שלו היינו נפרדים בכעס, מה שהיה מתחזק את המחשבה הרציונלית שלי על הפרידה ולאורך השנים, היה פמפום ה"כמה הוא לא היה בסדר" ו"איזה מזל שזרקתי את האפס". אלא שחוץ מאפס במתמטיקה אין פה אפסים, לצערי הרב. פתאום הבנתי שדווקא האהבות הגדולות והממומשות שהיו לי הן אולי הפספוס הגדול ביותר בחיי, מכיוון שכשהן נגמרו זה קרה רק מפחד הדדי, על כך שאי אפשר היה להתמודד עם המחשבה שמשהו רע יקרה בסופו של דבר מכל הסיפור הזה. רק עכשיו אני מבינה שהבעיה מתחילה בעצם כששמים לזה סוף. אז זה נגמר באמת. אין דרך חזרה ולא נשאר מזה כלום. אפילו לא כעס. איך לעזאזל לא נשאר מזה כלום?



באמת לא נשאר מזה כלום, רק זיכרונות ממש נעימים - גם אלה שהיו פחות. אלא שאני עדיין לא יודעת איך לאכול את החזרה בסערה למודעות ההדדית. ולכך שאני יודעת שיש מישהו במרחב הציבורי שאומנם המשיך כבר מזמן בחייו, אך פתאום החליט לשוב ורק להשקיף עלי מרחוק. קצת כמו שפעם אני השקפתי עליו מהצד. אני כבר לא עושה זה. ליתר דיוק החלטתי ביום ההולדת שאני משאירה את כל עברי מאחור, סוגרת עליו את הדלת וזורקת את המפתח לירקון שיירקב שם במים המזוהמים ושלעולם לא תהיה לי דרך לפתוח. עכשיו אני מרגישה כמו בסצינה בסרט שהגיבורה שצועדת אל עבר הלא נודע חשה שמישהו מביט בה אך מתאפקת לא להסתובב.



אני לא אסתובב.