אפתח באזהרה מוכרת משידורי הטלוויזיה: המציג אינו רופא. אין לי מרשם או תרופה, אלא רק דיאגנוזה ראשונית לבעיה. אוסיף מיד התנצלות גלויה מראש: כל מי שייפגע ממה שאכתוב בהמשך, דעו כי זה לא אישי. אין לי כוונה לפגוע באיש, וזכות כולם להתנהג בגועליות איש לרעהו. ואחתום את הפרולוג בעיוות מכוון של ביטוי בעברית, כנהוג בחלק מכלי התקשורת המובילים, כדי לתת כיוון ראשוני: "החופר, במומו חופר".



אנחנו בסחרור. המדינה, הממשלה, הפוליטיקה, השיח הציבורי והתקשורת נקלעו לסחרור ימני. זה מצב שמוכר לטייסים ולאנשים כמוני, שרק חלמו לנהוג בכלי ששווה עשרות מיליוני דולרים על חשבון המדינה, ובמקום זה חרשו על הסרט "אהבה בשחקים", שבו המטוס נקלע לזרם אוויר ומאבד שליטה בדרכו להתרסקות. אנחנו לא מתרסקים. אבל התחושה היא של צלילה למטה, בחילה קשה ובעיקר תחושת תסכול וחוסר אונים מהיעדר היכולת לצאת מהמצב הבעייתי.



הסחרור הוא סביב שני צירים מרכזיים שמככבים בתחרות הפוליטית המזיקה של השעשועון־הצהובון של המדינה: "מי הימני האמיתי" והיללנות המקצועית של אלופי הקיפוח, החרם וחופש הביטוי, שעושים בדיוק ההפך ממה שהם מטיפים לו.



התחרות הפוליטית היומיומית היא: מיהו הימני האמיתי? כלומר, מי באמת אוהב את ארץ ישראל, את היהודים, את עם ישראל ואת המדינה, ומלטף את הפסים הכחולים של הדגל. המטרה הנוספת של השעשועון היא לחשוף מי רק מתחזה ללאומי שאוהב את המדינה ולמעשה הוא "סמולן". כלומר בוגד, עוכר ישראל, אוהב ערבים המתחנף לתקשורת, שרק מתכנן בסתר לבו איך להעביר בשקט לאויב שטחי מולדת, כדי שיקים בסיס של חמאס שיירה טילים על המדינה ויוביל לשואה שנייה.



התחרות הזו מתנהלת כמו משחק הילדים הידוע והאכזרי: "כיסאות מוזיקליים". בכל סיבוב יש מפסיד אחד שיוצא מהמשחק, עד שנשאר מנצח אחד. כל השאר מפסידים. כדי להבין איך זה מתנהל, בואו נחזור כמה שנים אחורה: אריאל שרון, שהקים את מפעל ההתנחלות, יצא מהמשחק כי הוא הוביל את ההתנתקות; דן מרידור, מנסיכי הליכוד, תמך ביוזמה מדינית; אהוד אולמרט, נסיך נוסף, בגד כשהציע לאבו מאזן את הכל; גדעון סער פרש; משה כחלון עזב וחזר; ציפי לבני בכלל בת סוררת של המשפחה הלוחמת; והאחרון הוא משה יעלון, שמואשם בגילויי טהרנות ומינהל תקין, וניסיון לחזר אחרי התקשורת שרק רוצה לפגוע בימין.



אבל זה לא נגמר כאן. ראשי המתנחלים מנהלים קמפיין נגד שרת המשפטים איילת שקד, שלא העלתה בתקיפות רבה את ענין ההסדרה של המאחז עמונה. אחרי שהבינה שיש מניעה משפטית, הודיעה שקד מיד שהיא בעד והפנתה את האש כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו. והוא, מנהיג הימין בעשור האחרון, בכלל שמאלן בתחפושת כי הוא בעד "יוזמה אזורית" וכאילו בעד "שתי מדינות לשני עמים". בקיצור, הסחרור הימני לא עוצר.



תראו למשל את אביגדור ליברמן. בשמאל רואים בו את סמל ה"ימניות" - בוטה, גס רוח ואלים. הוא שולח את חנין זועבי לחיזבאללה, הוא יחסל את איסמאעיל הנייה ויכריע את חמאס. אולם לתפיסת הימין ליברמן הוא שמאלן בתחפושת, "אריק שרון הבא", כמו שטוענים ראשי המתנחלים, כי הוא דיבר הפרדה ועל שתי מדינות ועל גבול ב"כביש 6". כמו שמזכירים לו נפתלי בנט ובכירי הבית היהודי, הוא האיש שדיבר עם מוחמד דחלאן, והוא גם היה בין הראשונים שדיברו על מהלך אזורי. בקיצור, סחרור.



ציר של פופוליזם וגזענות


הסחרור הזה מוביל לציר השני שבמרכזו צביעות, שטחיות, פופוליזם וגזענות. כן, גזענות. מתרחשת כאן תופעה מרתקת של סחרור מילולי, שעיקרה צעקנות ואלימות, זעקה ובכיינות על תופעות של הדרה, קיפוח וחוסר איזון. ודווקא היללנים המרכזיים עושים בדיוק את מה שהם טוענים שעושים להם.



אלה שצועקים הכי חזק נגד חרם, למשל, הם המחרימים הכי גדולים. מירי רגב שרת התרבות - שגילתה הבנה מפליגה במסר של הסרט "ספרות זולה", שבו אהבה את ה"יחסים בין גברים לנשים" - ניהלה קרב תקשורתי אלים וצעקני על כך שאין מספיק ייצוג למוזיקה המזרחית וכי אוכלוסייה שלמה לא מיוצגת בתחנת הרדיו הצבאית. אבל באותו טון מטיף אין לה שום בעיה לצאת נגד תוכנית אליטיסטית מעוטת מאזינים, שעסקה במשורר הערבי מחמוד דרוויש, שלכאורה מייצג אוכלוסייה גדולה של עד 20% מאזרחי המדינה. מה שמגיע למזרחים לא מגיע לערבים.



ליברמן נגרר מיד אחריה, כי זה נוח מבחינה פוליטית. בעד המזרחים פלוס נגד ערבים כפול רודף "שמאלנים" שווה מתכון פוליטי מנצח. אגב, לפרשנותי הסרט "ספרות זולה" עוסק בדיוק בזה: מעגלים של אלימות, שמעידים שהחזק במצב אחד הופך להיות חלש וקורבן במצב אחר. הרוצח השכיר שמאוים על ידי הגנגסטר האימתני, שנלכד על ידי פושע המין וכולי. ועוד מסר אחד: בכל מצב נורא אפשר לעשות דבר טוב.



הנה מבחן קטן על חופש הביטוי. הרב יגאל לוינשטיין דיבר על ההומואים כעל "סוטים". איש לא פצה פה. על גידי אורשר התנפלו מיד, בצדק, אבל הרב הוא חסין. רק אחרי דרבון תקשורתי ויושרה אישית של נפתלי בנט, נגררו השאר להגיב ולהוקיע. שלשום הצטרפו 300 רבנים לדברי לוינשטיין. האם צריך להשתיק אותם? לדעתי, לא. אפשר לכעוס, אפשר להתקומם אבל יש להשמיע את הקול הגזעני והגועלי הזה. כמו במקרי דרוויש, ברוך מרזל ושוברים שתיקה. זה שיח דמוקרטי בוגר ופתוח.



רק שמה שקורה הוא בדיוק ההפך: זועקי הקיפוח הם אלופי ההתנשאות על אחרים; יללני הגזענות המזרחית הם ראשוני הגזענים נגד ערבים; דרשני חופש הביטוי והאיזון בתקשורת הם חלוצי סתימת הפיות; המטיפים לעיתונאים ויוצרים לדקדק בעובדות ולבדוק כל פרט לפני הפרסום, הם בעלי האצבע הקלה ביותר על מקלדת הרשת החברתית; בכייני החרם על ישראל יחרימו בלי למצמץ כל מי שלא מתיישר עם משנתם. בקיצור, הפוך, גוטה, הפוך.



ערכים אינם שווים כלום אם רק אומרים אותם, רק מטיפים להם, רק זועקים אותם. ערכים יוצרים במעשים: אתם רוצים לדבר על איזון וחופש הביטוי? אפשרו אותו. בנט מוכן לתקשורת חופשית גם כשהיא נגדו. אתם רוצים לדבר על גזענות? אל תהיו גזענים. אתם רוצים לדבר על הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון? אל תפגעו בה. טפחו אותה, שמרו עליה וגלו צניעות, ענווה וסובלנות.



אולי זו בקשה מוגזמת מדי, ואולי זו רק תמונת מצב בלי פתרון. כי כל זה נוגד את הרוח שמייצרת את הסחרור, ותמיד אפשר יהיה לומר ששוב התקשורת מנאצת והכי חשוב מה ה"עם" רוצה.



הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2