בימי העליזים ככתב משוטט בתוכנית של גיא פינס, לפני שנים, נשלחתי לא אחת מעבר לים כדי לראיין כוכבים הוליוודיים ענקיים. המכניזם של מפגשים כאלה הוא מורכב ולא תמיד נעים. במהלכו אתה מוזמן להידחס לצד עשרות עיתונאים ממדינות קטנות בחדר מלון מפואר בשעה יעודה. מאזור ההמתנה הנוכחים נקראים אחד אחד להיכנס לחלל ממותג, שמעוצב בהתאם לסרט המדובר, בנוכחות אנשי יחסי ציבור גסי רוח וצוות צילום חסר מנוחה, כדי להיפגש עם הכוכב לראיון של חמש דקות.



במערך הזה יש היררכיה ברורה: הזמן והקדימות נקבעים לפי חשיבות המראיין והגוף המשדר. הבי-בי-סי וערוץ !E זוכים לבכורה ולכיבודים, ואנחנו נדחקים לשיבוצי בית קברות בין מראיינים קזחים, לבנונים ומולדבים. כך מצאתי את עצמי בדרך קבע בשעות ההמתנה, מנהל שיחות צפופות על האופנה האחרונה בטורקמניסטן ומזג האוויר בצפון רומניה. מיותר לציין שכשמגיעים לראיון עם, נאמר, לאונרדו דיקפריו, כשלפניך ישב על הכיסא אדם מרפובליקה קיקיונית במזרח אירופה, שבקושי הצליח לומר: “הלו לאונרדו", הכוכב מביט עליך מראש באימה מהולה בבוז, כל תקוותו היא שהעניין יסתיים מהר ובלי בושות. היות שנחשבתי תמיד כנציג ממדינה קטנטנה (יסלחו לי אבות הציונות וראש הממשלה, כי ישראל, למרות רצונותינו העזים, אינה מרכז העולם, היקום והגלקסיה), נדרשתי באותם סבבי יחסי ציבור לא רק להיפגש עם הכוכבים הגדולים אלא גם לראיין שחקנים משניים ולעתים משניים מאוד, שהופיעו בסרט.



לפני 14 שנה נקבע לי מפגש כזה עם יו גרנט, אז אחד הכוכבים הלוהטים בעולם. הראיון היה מצוין, וגרנט התברר כבחור חביב, בעל חוש הומור משובח. יצאתי מהשיח שמח וטוב לב. אבל בשיא האופוריה נעצרתי בידי אשת יחסי ציבור דעתנית שדרשה שאראיין מיידית עוד עשרה שחקנים מהסרט, שלדעתי אפילו אביהם לא ידע שהם השתתפו בו.


בקצב סילון הועברתי מחדר אחד לאחר. היה שם בחור צעיר ומסוקס שסיפר לי שגילם דמות של שוטר תנועה קשוח והצהיר בפני שהוא עתיד לכבוש את התעשייה בסערה ומאז עקבותיו לא נודעו. שחקן אחר שהיה קשיש מטופח, לא פצה פה במהלך כל המפגש בינינו. מתוך מבוכה מהופנטת שתקתי בחזרה, וכשהסתיים הזמן שהוקצב לנו פרץ בצחוק והודה לי על הראיון המהפכני. בשלב הבא הועברתי לחדרון שבו ישבו זה לצד זה שני שחקנים: יפהפייה צעירה ועלם נאה שלבש חליפה מהודרת.



כדי לא לבזבז את הזמן לחלוטין, הקדשתי לשחקנית את מרב תשומת הלב ודי התעלמתי מהבחור. מכיוון שהסרט עסק במערכות יחסים, שאלתי אותה איך אפשר לכבוש את לבה. קצת בוטה, אבל בכל זאת הייתי צעיר וחרמן בארץ זרה וביקשתי להפיק את המיטב מעסק הביש. היא השיבה שגבר שיזמין אותה לארוחת ערב מסעירה וישעשע אותה יכבוש את לבה. מיד הצעתי שנצא למקדונלד'ס, המקום היחיד שהכרתי בלונדון ותאם את התקציב שלי, ומשלא נענתה בהתלהבות, הוספתי גם את "פלאפל הרצל", מקום שנהג המונית הישראלי שלקח אותי משדה התעופה המליץ עליו בחום. אחרי הקשקושים הללו איתם הגיע הזמן לעבור הלאה. ההצעה לדייט לא זכתה להצלחה מסחררת ויצאתי בזריזות ליעד הבא. בדרך החוצה השחקן הצעיר ביקש לדעת מדוע לא שאלתי אותו ולו שאלה אחת לרפואה. השבתי לו, אולי בשל הקצב המסחרר והעומס, מעט בגסות, שאני לא ממש מכיר אותו וספק אם הצופים שלנו יודעים מיהו. סיימתי את דברי ולא חיכיתי לתשובה.



לפני כמה ימים זוגתי ואנוכי התחלנו לצפות ב"מתים המהלכים", אחת הסדרות המדוברות ביותר של השנים האחרונות. במהלך הצפייה נדמה לי שחברתי קצת התאהבה בשחקן הראשי, שהפך בעקבות ההצלחה העולמית לאחד השמות החמים בתעשייה, ומעשה שטן, מדי כמה סצינות היא ציינה בפני בקול רם וברור כמה הוא חתיך ושווה. רטנתי בכעס שקט ועצור, ש"נכון, אבל אני הרבה יותר". לצערי, הטיעון המוחץ הזה לא ממש עבד עליה ובזמן שהיא המשיכה להביט בו בעיניים מהופנטות אני ניסיתי להבין מיהו הכלב שגזל ממני את התואר “האיש הכי חתיך בבית". אחרי שלושה פרקים זה הכה בי. הרמאי שלקח לי את הבכורה הוא אותו עלם מבוהל שבזתי לו אז בראיון הלוואי של יו גרנט. הקארמה הכתה בי. יש בסיפור הזה אלף ואחד מסקנות ושיעורים לגבי גלגל החיים, אבל אלו עדיין לא משנים את העובדה שכל השבוע הבטתי בקנאה באיש שבזמנו לא הקדשתי לו אפילו דקה והיום הוא שולט על הסלון בבית שלי.