הטיהור הגדול שמבצע בימים אלה נשיא טורקיה ארדואן בקרב מתנגדיו והשתלטותו העוינת על התקשורת במדינה, כמו גם התחזקותם של המפלגות הלאומניות באירופה ושל דונלד טראמפ, המועמד לנשיאות ארה"ב - מעלים בי מחשבות עגומות על תקופות אפלות מהמאה הקודמת. אז העולם היה ער לסימנים שבישרו את בואן, אך לא עשה דבר כדי לבלום אותן. האם כך יהיה גם הפעם?
צמד המילים הפופולריות בעת האחרונה הוא "ניצני פאשיזם". הוא שגור על לשונותיהם של אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי חינוך ואפילו בקרב קציני צה"ל הבכירים, לרבות סגן הרמטכ"ל. לטעמי, אחד ממנועי הצמיחה של השימוש בביטוי הזה הוא הספר המרתק והמאלף של אריק לארסון "בגן חיות הטרף: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי" (הוצאת ידיעות ספרים), שעוסק בניצני הפאשיזם בגרמניה בתחילת שנות ה־30. הוא אחד הספרים המרתקים שקראתי בשנים האחרונות, והשפעתו מטלטלת ועצומה. ה"ניו יורק טיימס" כבר הגדיר אותו כ"ספר הבולט של השנה".
עלילת הספר אמיתית אך נקראת כסיפור מתח המתאר תככים ומזימות פוליטיות, ואת המאורעות שהתרחשו בגרמניה בשנים 1933־1935, כפי שנחזו מעיניו של שגריר ארה"ב בברלין, פרופ' וויליאם א. דוד ובתו מרתה.
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בסוף שנת 1918 בכניעת גרמניה. ועידת שלום בפריז, שאורגנה בין המדינות המנצחות - ובראשן ארה"ב, אנגליה וצרפת - במטרה לחתום על הסכמים עם המדינות המובסות, הסתיימה כשנחתם "חוזה ורסאי" עם גרמניה.
בעיני רבים מהגרמנים היה הסכם ורסאי משפיל ומבזה, בעיקר משום שהמדינות המנצחות לא היו נדיבות בניצחונן. בין יתר הגזירות נדרשה גרמניה לפצות את מדינות אירופה ב־5 מיליארד דולר בגין נזקי רכוש, והיה ברור מראש שהיא לא תעמוד בכך. ההסכם רמס את הגאווה הגרמנית והשפילה עד עפר. ככה לא בונים שלום.
לא היה צריך להיות היסטוריון גדול או כלכלן מבריק כדי להבין שהסכם ורסאי יגרום לגרמנים להתמרד ולהתנכר לו, וכי הם יפעלו להחזיר את גאוותם הלאומית. התסיסה הגדולה בגרמניה היוותה קרקע פורייה לעליית המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית של היטלר, שהבטיחה להחזיר את גרמניה לימיה הגדולים. באותן שנים לא היה גדול בדמגוגיה ובפריטה על נימים אמוציונליים מהיטלר. אילו היה הסכם ורסאי משפיל פחות ומדינות הברית היו מאמצות את הרעיון הרומאי עתיק היומין "היה נדיב בניצחונך" - יכול להיות שמלחמת העולם השנייה הייתה נמנעת.
היטלר עצמו היה עבריין מורשע שכבר ישב בכלא בגין ניסיון למרד שביצע באמצע שנות ה־20 (אז לא היו עבירות קלון שמנעו ממורשעים לעסוק בפוליטיקה). בבחירות הדמוקרטיות של ראשית שנות ה־30 הגיעה מפלגתו להישגים לא מבוטלים, אך עדיין לא לרוב הדרוש למינויו כקנצלר.
מזימות פוליטיות בפרלמנט הגרמני הובילו לכך שכסוג של פשרה נבחר היטלר בחודש ינואר 1933 לכהונת ראש המדינה, כשראשי המפלגות האחרות שתמכו בו קיוו שהוא יהיה מריונטה שתופעל על ידן. לאחר מינויו לכהונה על ידי הנשיא הגרמני האהוד אך הסנילי פון הינדנבורג, שלח הגנרל לודנדורף מכתב לנשיא, שבו התריע "במינוי היטלר לראש הממשלה מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא שאיש רע זה יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו".
עם כניסתו לתפקיד מיהר היטלר לחתום על חוקים וצווים ששינו את אופיה של גרמניה. תוך זמן קצר הוא הפך את שלטונו לדיקטטורה, והכל בהליכים דמוקרטיים לכאורה. בשנים הראשונות לביסוס שלטון היחיד שלו עוד ניסה המשטר הנאצי להעמיד פנים שכוונותיו חיוביות ושפניו לשלום עולמי, זאת כשבמקביל התבשלו הצעות חוק כמו "אזרחות הרייך" ו"החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני".
באותן שנים החלה להתגבש גם התוכנית השטנית T4, שנועדה לחסל את כל בעלי המום והלקויות ולשמר אך ורק את הגזע הארי הבריא. זו הייתה תוכנית הרצח ההמוני הראשונה, והיטלר ואנשיו ניסו להסתיר אותה עד כמה שניתן. כשהחלו הצעות החוק להתפרסם, היה הפרלמנט הגרמני כולו על טהרת הנציגים הנאצים, משום שכל המפלגות האחרות הוצאו אל מחוץ לחוק. שגרירי מדינות המערב שכיהנו בברלין באותן שנים מיהרו לדווח על האווירה בגרמניה ועל ההצעות הזדוניות שמתבשלות במסדרונות הממשל הגרמני לגורמים המוסמכים במדינתם.
כך עשה גם וויליאם דוד, השגריר האמריקאי. הוא דיווח לנשיא רוזוולט ולמשרד החוץ של ארה"ב וכך עשו גם הכפופים לו, בהם הקונסול הכללי ג'ורג' מסרסמית. אלא שרוזוולט, כמו ראשי מדינות אחרות באירופה, הקל ראש והמעיט בחשיבות המהלכים הקשים שנעשו בגרמניה והתייחס אליהם כאל עניינים פנימיים. הוא עצם עיניים לרווחה מול פריחת ניצני הפאשיזם בגרמניה.
באחד המברקים שנשלחו מהשגרירות האמריקאית בברלין, בעקבות הפגישה בין השגריר דוד להיטלר, כתב הקונסול למשרד החוץ האמריקאי: "אני סבור שכרגע באמת ותמים (היטלר) מבקש שלום, אבל זה שלום מן הסוג שמגובה בכוח צבאי, שהולך ונעשה אפקטיבי יותר בעתודותיו, כך שיוכל לכפות את רצונו כאשר ייעשה הדבר הכרחי".
הקונסול הדגיש שאישיותו של היטלר אינה רציונלית, וכך גם ממשלתו, "מעורבים בה כל כך הרבה מקרים פתולוגיים, עד שאין שום אפשרות לחזות מה ילד יום. כפי שהשומר בבית המשוגעים אינו מסוגל לצפות מה יעשו המאושפזים בעוד שעה או מחר", כתב.
הממשל האמריקאי גילה אדישות למסרים החמורים שהגיעו מגרמניה. למנהיגי העולם החופשי היו צרות משלהם, והם לא ששו לטפל גם בגרמניה הנאצית. על כך הם ישלמו ביוקר, במלחמה ארוכה ומייגעת שפרצה בשנת 1939 והכניסה את העולם לתקופה אפלה של כמעט שש שנים, עם כ־60 מיליון הרוגים וחורבן כבד של אירופה.
חוקי הגזע של ראשית שנות הנאציזם מהווים אינדיקציה ברורה לדרכו של המשטר ולדרכה של המדינה הגרמנית. הכתובת הייתה חרוטה על הקיר למי שרק היה מוכן להביט בה. לא היו רבים כאלה. בשנים הללו עוד ניתן היה לעצור את הגלגל.
"בגן חיות הטרף" הוא ספר חובה, הממחיש היטב כיצד עולם שלם עם מנהיגים טובים וערכיים הלך שבי אחרי קונספציה שגויה, שהביאה בסופו של דבר לחורבנו. החזרה לשנים הללו לא חשובה רק לצורכי הידע ההיסטורי, יש בדברים ממשות שאקטואלית גם לימינו.
הרעיונות הנשגבים ששגשגו לאחר מלחמת העולם השנייה - של עולם טוב, מאוחד ושוויוני יותר, ופחות לאומני ואגואיסטי, של האומות המאוחדות והאיחוד האירופי - הולכים ונגוזים. הלאומיות שבה לשלוט ביד רמה. וכשלאומיות מקצינה היא הופכת ללאומנות, וכשהתרחיש הזה מתקיים בחלקים רחבים בעולם, הוא עלול להוביל למלחמה.
התחזקותן של המפלגות הלאומיות באירופה; יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי; והתמיכה האי רציונלית בדונלד טראמפ, המועמד לנשיאות ארה"ב, נראים בעיני כסממן מובהק לשקיעת הרעיונות של עולם מאוחד, בטוח ושואף שלום.
גם אנחנו, במדינת ישראל, צריכים לדאוג. גם אצלנו יש סימני פריחה של תופעות קיצוניות, רוויות גזענות ושנאה. למשל, הדברים שנאמרים לאחרונה על ידי רבנים מהציונות הדתית. גזענים חשוכים היו ויהיו, אך תמיד הם מוקמו בשוליים ההזויים. עכשיו נראה שיותר ויותר חלקים בציבור מוכנים להכיל את דברי הבלע שלהם, והשפעתם מתעצמת, ולכן מעוררת דאגה.