כמה דקות לפני שעת האפס, כשמאורות הדור (המפוקפקים) ומסכי חיינו הולכים ומחשיכים; כשהרוב הדומם, שנואש משינוי, קורס בכורסאותיו הנוחות ובוהה במרקע האסקפסטי, דוהר בחוצות התהליך הביב־ארדואניזציה של התקשורת, הביטחון, החינוך, המשפט והאחדות הלאומית, תוך הפחדת המתנגדים והשחתת החברה והכלכלה. בשעה זאת, טוענת פרשניתנו לענייני דברים שרואים משם, עדיין לא כולאים את מתנגדי נתניהו, שמאלנים ואנשי תקשורת. אבל במציאות חיינו, עם רה"מ זדוני ופרנואיד, זה עלול להגיע.

ובינתיים נתניהו האשף דואג שלא יהיה לו מחליף ויורש במפלגתו ובמפלגות אחרות. הרצוג משבש בעצם דחיית קצו הפוליטי את זרימת החמצן למפלגתו הנחנקת. לפיד, שכל תקנות "יש עתיד" הטובות מהממשלה הקודמת נמחקות והולכות, מנהל איפשהו לעצמו מין ממשלה אלטרנטיבית, שמשדרת כל הזמן באורך רוח סטלני, את הקביעה הלניניסטית של "ככל שיהיה לנו (הישראלים) יותר רע, כך יהיה לנו (הלפידים) יותר טוב" – מה שתואם את תפיסת הביבי של "שֵׁב ואל תעשה דברים שעלולים לגרום לך רע וטוב לישראל" ואת תיאוריית "ניצחון באמצעות הקטסטרופה", שהוא נוקט, תוך שהוא שותל במוחות העם את איוּם השואה החוזרת ואת ההתקרבנות כמשׂאת חיים.

וכמו שח"כיו של לפיד, בהם ראויים ביותר, ממלאים פיותיהם מים ועומדים לנוכח השיתוק התפעולי של מנהיגם הבלעדי, כך גם השרים הסרים למרוּת הנתניהו, מקורבים ומקורבים לשעבר, מוּפָרֵי הבטחות, שתדלנים ואקס־דזֵיְיר־מאסְטֶרס־ווֹיְיסֶס, שותקים, סרי רוח, מושפלים וחדלי אונים מול מעלליו. תאריך התפוגה שלהם עבר. אין לנתניהו כל רגולטור, לבד מפחדיו מבנט ומכחלון הפשרן - וחוץ מהיועמ"ש וחוקרי המשטרה, ישמרם השם הטוב, שמנסים להעמיק בחקר התנהלותו הפוליטית, הכלכלית, המפלגתית והאישית של רה"מ וביתו, כולל הפרותיו את עקרונות הדמוקרטיה ומחויבותיו לבעלי הממון.

עד (ואִם) יוצגו תוצאות החקירות, משתרבבת הביביארדואניזציה בכל מקום, בצה"ל, בגל"צ, במשפט החייל ההורג שנתמך במימון אלפים, בעצומת 50 רבני הימין המשיחי, בפיטורי ובמינויי צמרת (יעלון מול ליברמן), בביטול חובת לימודי הליבה לחרדים, בחקיקה אנטי־דמוקרטית, כחוק ההדחות, בשידור הציבורי ובערוצים המסחריים – ואין עוצר ומושיע ואין יורש ראוי, אמיץ, ישר ובעל אידיאולוגיה חיובית ומלאת תקווה.

בעצם, יש. מול עינינו. מישהי שעברה בהחלטה נכונה מהימין למרכז, שמילאה באחריות, באומץ וביכולת תפקידים בשירות המדינה, בכנסת ובממשלה; מישהי שזכתה בבחירות על חודו של קול והפסידה את השלטון על חודם של זָקָן וכיפה. ציפי לבני. פיה ולבה שווים, כמו ניסיונה הרב, מעשיותה וחשיבתה הרציונלית. היא ושארית מפלגתה שותפים למפלגת העבודה מאז הבחירות האחרונות, שבהם הרשימו בהשגיהם בסקרים המוקדמים, אך לא דאגו לממש ולשמר את הישגיהם, בשל איזושהי אופוריה שהרצוג שותפה (שהיא ויתרה לו על המלוכה המקֻוָה) לוקֶה בה עד היום.

ציפי לבני, לא חנפנית ולא פחדנית, מתאימה ועשויה בהחלט, עם עבודה נמרצת להכשרת השטח ולשיתוף פעולה עם כל מתנגדי השלטון, להחזיר את המשוואה לרוב; למרכז. רק אם ייעשה הבלתי אפשרי וראשי העבודה, רובם ראויות וראויים, יחימוביץ', מיכאלי, שמוּלי, רוזנטל, בר־לב, מרגלית ושפיר יפסיקו לריב, ירסנו את האגו – בזה יהיה כוחם על נתניהו, בנט ולפיד – ויתאחדו סביב המנהיגה היחידה העשויה לעודד את הנרפים והמשותקים והיריבים בתוך הממשלה ומחוץ לה להפיל את נתניהו, להחליף את השלטון ולהתחיל בתיקון מציאותנו. תחשבו על זה: ציפי לבני.