אז מה היה לנו השבוע. מאור זגורי כתב משהו על זה שלאמהות מזרחיות יש יותר אינטליגנציה רגשית אמהית מלחברותיהן האשכנזיות. הרשת געשה וכמה בחורות מתעשיית הבידור הגיבו בפוסטים פומביים זועמים. חזרנו לבית ספר יסודי. מאור העליב את אמא שלהן, אז הן תוקפות חזרה. עזבתי את המחשב ונכנסתי להתקלח. כשיצאתי התזתי על צווארי את הבושם האהוב עלי. הזמן עצר לרגע, סיפור האמהות המזרחיות של מאור התיישב בי יחד עם רסיסי הבושם. ריח רענן של אביב שהזכיר לי את שדה הקלמנטינות של סבי העיראקי לפני 20 שנה בשכונה קטנה בפאתי העיר.

לשדה היה צמוד בית כנסת אשכנזי, משם הייתי שומע את קולות התפילה של תושבי השכונה. שם ראיתי לראשונה את חוסר הסבלנות והזעם החבויים בילדים אשר משחקים ומטפסים על חומות המבנה בהמתנה להוריהם המנומסים שיסיימו לדבר עם האל.

רובם לא באמת רצו להיות שם. רוב הזמן הם אומנם צחקו ונהנו, אבל מדי פעם הייתה מתלקחת מריבה. שערות נמשכות, חול נזרק, וילדים רצו להוריהם אשר חיבקו אותם במבוכה בזמן שהביטו בשאר המתפללים עם העיניים השופטות. כמעט תמיד ההורים היו אומרים להם בקול סמכותי ש"לא נורא" ו"לא קרה כלום". אחר כך היו ניגשים בחיוך מזויף לילד המכה ומציעים לו בצביעות השמורה למבוגרים בלבד לבקש סליחה כי הוא היה לא בסדר. בתור ילד תמיד ייחסתי את ההתנהגות המוקפדת הזאת לעובדה שמדובר באשכנזים. אצלנו, המזרחים, דבר כזה לא היה קורה.

הכוח המגן בעולם לא יציב

כשהייתי ביסודי, בבית ספר דתי עם רוב מוחלט של אשכנזים, הרגשתי באופן מובהק את ההפרדה, ההתנשאות והיחס המפלה שקיבלנו שם. כשאני אומר קיבלנו, אני מתייחס למעט האתיופים והמזרחים כמותי שהעזו להירשם לאותו בית הספר.

תחושת ההפרדה הייתה איתנו בכל דקה מהיום. החל מיחסם של המורים וכלה ביחסם של הורי הקהילה הדתית־אשכנזית וילדיהם (שתמיד קיבלו חיוך אם הביאו הביתה את בנו של זליגמן עורך הדין, לעומת מבטים זועפים אם ביקשו לארח את מנגיסטו התלמיד החדש).

בתוך זה, האמהות שלנו היו הסלע הבטוח. הכוח המגן בעולם לא יציב. כשאני חוויתי בריונות מצד תלמיד בוגר, החזקתי את זה בבטן כמה חודשים, עד שלילה אחד נשברתי ובכיתי לאמי. בניגוד לילדים אחרים במצבי, לא סיפרתי לה על ההתעללות לפני כן, רק מתוך פחד ממה שהיא עלולה לעשות בנדון, לא מפחד מאותו ילד מתעלל.

בבוקר שלמחרת אמא התייצבה בבית הספר והכניסה את הילד המכה לשירותים. תפסה אותו בצווארון ובישרה לו בצעקות לתוך הפרצוף האשכנזי שלו שאם יכה אותי שוב היא תפרק אותו. בסיום התקרית היא הדליקה סיגריה, מיקמה את התיק שנפל במהלך הפעולה הברברית על כתפה ואמרה "בוא, שי, הולכים הביתה".

בבית היא הכינה לי ארוחה חמה, נתנה לי גלידה, וישבה איתי לשיחה שבה אמרה לי שאם מישהו מרביץ לי אני חייב להחזיר פי שלושה, כי אחרת "הם על הגובה".

האמהות היו הסלע הבטוח. שי חיהאמהות היו הסלע הבטוח. שי חי


הקללה של המנהלת

לאחר התקרית אחותי הקטנה שלמדה באותו בית ספר קיבלה תפקיד זניח במסיבת "קבלת התנ"ך" החגיגית. אמי ייחסה זאת להיותה ממוצא מזרחי. מהצד אמרו שהיא משוגעת, אבל כולנו ידענו שהיא צודקת.

למרות מה שכולם אמרו, היא באה לבית הספר, עברה את השומר והקימה מהומה, שכולם יידעו ש"היא על הגובה". מנהלת בית הספר (בבית קראנו לה "אם כל אדם" או ה"אשכנזייה") יצאה לבדוק מה קרה, ואמי נכנסה איתה לעימות מילולי. ברגע של זעם המנהלת פלטה קללה באוזני תלמידיה. לאחר מכן עלה זעזוע עמוק בעיניה. פחד ששמה הטוב התערער ברגע.

עמדתי שם והבטתי באמי. היה לה מבט חודר בעיניים. להבדיל מבדרך כלל, היא לא קיללה חזרה. השתיקה שלה הייתה אלימה הרבה יותר מהקללה של המנהלת. הרגשתי שאמא נמצאת בשליטה מוחלטת על המנהלת. במצבי קיצון כאלה גזע לא משחק תפקיד, אין חזק או חלש על בסיס מוצא, השכלה או עבר מפואר. פה יש רק הישרדות. רק החזק שורד, או במקרה זה מי שאין לו מה להפסיד.

אז כן, הייתי נבוך לנוכח מבטי התלמידים ההמומים. ולאחר המקרה, פרט לכמה אתיופים ותימני אחד אף אחד מבני כיתתי לא דיבר איתי.

ברחתי לעולם של קראטה, ספרים ודמיון. אז גם כתבתי שירים לראשונה. השירים היו "טובים מדי לגילי הצעיר מדי", נאמר להורי. ולהם, כמו להרבה הורים מזרחים אחרים, לא היה קול בכל מה שקשור לבירוקרטיה ומו"מ והם זרמו עם רוב החרא שבית הספר זרק עליהם. כי ככה זה אצלנו, המזרחים, כל עוד לא מרביצים לך, תחליק, אין טעם להחזיר. אז זימנו אותי לפגישות עם יועצות ופסיכולוגיות פדגוגיות של העירייה ועשו ממני ילד מתוסבך על "רקע משפחתי".

עם השנים מתגבשת אצלי המחשבה שבמעשיה תפקדה אמי כאישה מכובדת ביותר. בעיקר המחשבה שהיא ממלאת את תפקידה כאם במסירות כזו. והרי תפקיד קשה הוא לאדם בחברה לכפות סדר על הכאוס בסביבת ילדיו בלי להקריב משהו משמו הטוב.

זה משהו שמתנגדות זגורי לעולם לא יבינו. הזנחת העצמי של האם רק כדי שילדיה ירגישו שווים בעולם של קיפוח, מבטים עקומים וגבות מורמות. זה לא עניין "מזרחי תרבותי" אלא רק תופעת לוואי של המטען הכבד שנשאו האמהות שלנו בניסיונן לגרום לנו להאמין שאנחנו לא שונים.