יותר מכל ענפי הספורט, התחום הקשוח ביותר במשחקים האולימפיים השנה הוא להיות ער בשעת התחרויות. כאילו לא הספיק לנו במונדיאל לפני שנתיים, שעון ריו שוב הולך לשלוט לנו בלו"ז, כולל טקס פתיחה אחד בשתיים בלילה. תודה לאל - נסתפק השנה בתקצירים שיספקו את תאוותינו לרגעים החשובים בלבד.
אני לא מבינה את אלו שלא מוצאים עניין באולימפיאדה. נכון, אין לזה הזוהר של היורו או היוקרה של המונדיאל (או במילים אחרות - יש עוד משחקים חוץ מכדורגל), אבל לאן שלא תסתכלו תוכלו למצוא משהו שיעניין אתכם וחשוב מזה - תוכלו למצוא איזה מתמודד יהודי שתוכלו לנכס את המדליה שלו לישראל, שלא לומר לעצמכם. אם הוא לא יהודי, נסתפק בשם שנשמע יהודי. אם לא נמצא קשר "ישיר", בטוח כמה מהתווים בהמנון שלו מזכירים לבעלי לקות שמיעה את ״התקווה״, מספיק בשביל הגאווה הלאומית. בכל מקרה אנחנו מנצחים!
במשך כמה שבועות כל אחד מאיתנו יכול להצטיין, במיוחד בשליפת פרטי טריוויה אזוטריים שאנחנו שומעים במהדורות החדשות על המשחקים. להתגאות בכך שזו המשלחת הישראלית הגדולה ביותר אי פעם ושלראשונה אנחנו שולחים נציגות לגולף ולאופני הרים ולטריאתלון, שסוף־סוף נשלחת אישה ישראלית להיאבקות ושמישהו בארץ משחק בדמינטון (מכתב התלונה מאיגוד הבדמינטון הישראלי נשלח למערכת ברגעים אלה ממש)!
במשך כמה שבועות אנחנו מרגישים כאילו אלה אנחנו שהלכנו יום־יום לאימונים, בגשם, בחום ובלחות, על חשבון חיי החברה והרצון לשבת מול הטלוויזיה ולהתמסר לערימת פחמימות ריקות, לטובת רגעי שיא כאלה. אם אנחנו נכנסים לזה אנחנו יכולים ממש להרגיש את דפיקות הלב שבעמידה מול הבריכה, כאילו היינו אנסטסיה ויבגניה, רגע לפני שאנחנו שמות את האטבים המשונים האלה על האף ונכנסות לרקוד במים. אנחנו יכולים לרוץ מרתון, להבין את חוקי הטקוואנדו ולירות ברובה אוויר מעשרה מטרים באותו היום! אין על האולימפיאדה.
בשורה התחתונה מדובר בהגזמה. יכול להיות שזו הסיבה שאנחנו אוהבים את זה כל כך, כמו חתונת ״וואו״. מרגע היוודע תוצאות ההגרלה, העיר המארחת התארגנה על כפר אולימפי של 30 ומשהו מגדלים, אצטדיונים והיכלי ספורט חדשים הוקמו, שדה התעופה שודרג, מי הקופקבנה נוקו משפכים, אוניות פאר נשלחו לעגון בחופים כדי לספק את דרישות הלינה של התיירים, ואם ראש העיר היה יכול לעמוד ובעצמו לכפכף את כל יתושי הזיקה - גם זה היה נעשה. יותר מעשרת אלפים איש נגעו בלפיד האולימפי מרגע שהגיע לברזיל, טקס שבעצמו העלה עשרות אנשים עם כלי נגינה לאוויר כחלק מהחגיגות. שכונות עוני פונו, הממורביליה תומחרה ואפשר להתחיל - כי התחרות לא מתקיימת רק בין הספורטאים אלא גם בין המדינות המארחות. חבל רק שכולם יודעים מי משלם על ההגזמה הזאת בסוף.
לא נקלקל את החגיגה עם כסף. נחזור לפנטזיות.
בחלומי הוורוד אני מצליחה להשיג את הקריטריון ל"קרב חמש מודרני" עד טוקיו בעוד ארבע שנים. סיף, ירי, שחייה, ריצה וקפיצות ראווה - כל מה שאישה מודרנית צריכה כדי להצליח בחיים. אלוהים יודע איך המציאו את הענף המופרך הזה, אבל יש אשכרה אנשים שמקדישים את חייהם כדי להשיג את התואר הנכסף. באופן שבו העניינים מתקדמים עד האולימפיאדה הבאה יבוטלו חלק מהתחרויות לטובת ענפים חדשים כמו "פוקימון גו בקטגוריות גילים", "ישיבה תחרותית" ו"קללות למרחקים ארוכים". האנושות החדשה. וזה בעצם כל הסיפור: מצוינות.
חינוך מגיל צעיר לתחרותיות, להישגיות, להתמודדות עם מכשולים פיזיים ונפשיים והפיכת הספורט לחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית של כל מי ששוקע בזה, או עף - תלוי את מי אתם שואלים. פחד אלוהים לשים את כל הביצים שלך בסל אחד ולקוות שתהיה טוב במה שאתה עושה מספיק כדי לקבל הערכה ותהילה עולמית. זה קשה במיוחד כשזורקים לך עצם רק בתחרויות גדולות ובדרך אתה אוכל מרורים, בהנחה שיש לך כסף למרורים, ואתה נאבק כדי לעשות את מה שאתה אוהב ומצטיין בו עם יכולת מאוד מצומצמת להתפרנס מזה. אל דאגה - אם יזכו בזהב, ראש הממשלה מיד יתקשר וכל מי שרק יכול יקפוץ לצילום, אבל לתחרות הבאה הם ייאלצו לקנות לעצמם את הכרטיסים ולשלם את הביטוח. הם לא רואים בעיניים, ואנחנו נהנים מהפירות, הם מזיעים ואנחנו מתנערים מהם בהפסדים. במובן מסוים זה גם מה שכיף באולימפיאדה: הספורטאים נהנים מלתת בראש אחרי שנים של אימונים, אנחנו נהנים לחוות את האדרנלין שבתחרות דרכם בלי להזיז דבר מלבד את השריר הקטן של האגודל. כולם מרוויחים! אם אנחנו ממש מרושעים אנחנו יכולים גם להעביר ביקורת על תרגילי התעמלות הקרקע כאילו אנחנו מבינים את הניואנסים.
בעוד שלושה שבועות נשכח מהם, מהעובדה שצריך לממן אותם ואת ענפי הספורט השונים כדי שימשיכו לייצג את ישראל ולהביא מדליות, אבל זה רק בסוף החודש. עכשיו נתפנה לחגיגות ונקווה שיצליחו להתגבר על הלחץ ועל התקוות הגדולות ויראו לכל העולם מה הם (אנחנו) שווים!
יאללה - שלושה שבועות של החזקת אצבעות מתחילים מ־עכ־שיו.