קיץ. העונה שבה כולם בים. טובלים, שוכחים שיש להם חובות ושוקעים לתוך חוסר עניין זמני במציאות. תני אורזת את תיק החוף שלה ומציעה לי להצטרף אליה לשבת על החוף. אני מביט בשולחן הכתיבה שלי, דפים מקומטים ומחברות פתוחות. הוא עומד דומם בצד הסלון, מספר על הימים שחלפו מאז סגרתי את מכון הקראטה והקדשתי את כל זמני לכתיבה.

"חם מדי כדי לדאוג", תני אומרת. "נכון", אני עונה, "היום ארוך מדי, ובאמת קשה לעמוד בפיתוי של להטביע את דאגות היום במים הקרירים, אבל עוד לא כתבתי את הטור השבועי שלי ואני חייב להגיש אותו מחר על הבוקר". תני מנשקת ויוצאת מהבית, אני מדליק סיגריה ולא יכול שלא לחשוב שכתיבה היא פעולה מאוד לא בריאה.

תמיד חשבתי שאמנות בנויה על יסודות אנטי־חברתיים, אבל כתיבה היא התמצית הקיצונית והמוחלטת שלה. בזמן שאמנות עוסקת בלעורר אצל האדם הזדהות מדודה עם רגשות מוכרים, כתיבה בשביל הכותב היא אמנות ההפרדה. על מנת להתקרב לתוצר טהור ובעל ערך אמנותי, הכותב חייב לשחרר את עצמו מעולם כובל זה ולהעמיד את עצמו בעמדה של מתבונן מהצד. והרי רק ממרחק אתה יכול לראות באמת את מה שמתרחש סביבך בלי להיות מעורב רגשית או להתחשב בכל האינטרסים האישיים, הבעד והנגד, או ביתרונות והחסרונות בכל מה שקשור לביקורת שלך על הסדר הציבורי. בקיצור, אתה דן את עצמך לחיים של בדידות וחוסר מעורבות רגשית בכל מה שחשוב בעולמך.

אני לא חושב ששקלתי את זה בכובד ראש לפני שהחלטתי לעסוק בכתיבה כמקצוע. התקופה האחרונה שבה אני מתבונן על אנשים מאותה נקודת תצפית צדית שממנה אני מתבונן על היצירה שלי, הבהירה שצער הוא דבר שאינו ניתן להפרדה מהכותב. נכון, אומנם בזמן שצער של כל אדם מהשורה הוא עצום, עדיין קיימת עבורו אפשרות לנער אותו מעליו ולתת לו לחלוף יחד עם ענני הקיץ על חוף הים. אבל כאשר אתה כותב לפרנסתך, קיים עיסוק מתמיד בחרא שצף למעלה. הדחקתו או ציפויו בסוכר הם בגדר חוסר אחריות.

איור: שי חי

דבר אחד למדתי בעברי כאמן לחימה: הגוף הוא ראי לנפש. ואם אין לכותב היכולת להתמודד עם החרא הזה בצורה איתנה, הוא ייגרר לאטו לתחתית, עד שנפשו, ובהמשך אף גופו, יכלו. בימים אלה אני משקיע את רוב מחשבותי במציאת מקור כוח אשר יספק לי את החסינות הדרושה לחיי החדשים ככותב. לא משהו מרומם מדי, משהו מנחם, שיעזור לי לשמור על הגוף והנפש חזקים. שיאפשר לי לעשות אפילו צעד אחד מחוץ לעולם הבודד הזה וירים אותי מעל הצביעות, הפחדים והרשע, שההתמקדות בחשיפתם הינה מנת עיסוקי כרגע.

תמיד היה לי הקראטה שעשה זאת בשבילי, ואני עדיין מקפיד להתאמן מספר פעמים בשבוע. אבל לאחרונה אני מוצא שמידת הניתוק שהוא מספק לי מהעולם הזה פחתה. אולי משום שהפך לחלק מהפרסונה הציבורית שלי, או אולי פשוט כי אני בן אנוש ויש גבול לזמן שאפשר לחנות במקום מסוים ולצפות ממנו למחסה הולם.

כל החברים שלי נעלמו

אז בימים האחרונים ניסיתי לצייר, רק שהחרא עלה שוב. הרמתי גם טלפון כדי לארגן פגישה חברתית, אבל גיליתי שכל החברים שהיו לי נעלמו. בשלב מסוים חשבתי אולי לתלות את תקוותי בילדי הקטנים שיספקו לי רגעים קטנים של אושר, אולם הרגשתי אשמה נוראית לנוכח המחשבה שאפיל עליהם משימה קשה שכזאת. והרי תפקידו של אב הוא לספק לילדיו את הביטחון הדרוש להם בלי לבקש דבר בתמורה. ארחיק ואומר שלדעתי אב ראוי הוא זה שאף מקפיד לסרב בתוקף לפיתוי של תמורה הדדית בינו לבין צאצאיו והפיכתם למצוף הצלה בו הוא נתלה.

למרות האדרת הפופולריות של "אחד למען כולם וכולם למען אחד" שעוטה המשפחה המודרנית בעולם המערבי, לטעמי מדובר בסטייה חברתית שפרצה לתוך המציאות עקב חולשה מנטלית וערכית של בני אנוש אבודים. זוהי סטייה שאינה טבעית ואינה מכבדת איש מבני הבית.

דעתי תמיד הייתה שאב צריך להיות מקור כוח בלתי נלאה ולספק אהבה חסרת תנאים בלי לקבל גמול כלשהו, קטן ככל שיהיה. במחשבה על הנושא, ובניסיון נואש לברוח מעצמי ולהתרחק מהטבע האנושי כנקודת המוצא לכתיבה שלי, אני פותח את המחברת וכותב כאשר בלבי עולות השורות הבאות:

"בהירות, חלק ממך, שהוא אני.

עולה ויורד, נופל על לבי

עם ערב".

אני מתרווח בכיסא ומדליק סיגריה. מרגיש שהשורות הללו מבטאות את הרגשתי נאמנה. אומנם מעט שורות, אבל כמו שלמדתי ממורי לקראטה, הן אמיתיות במובן זה שהן לחלוטין רחוקות מחישובים של רווח והפסד. באופן מפתיע אני מרגיש לפתע הקלה, כאילו משא עצום ירד מעלי ברגע. אני מוזג כוסית וויסקי ומתיישב בחזרה, נחוש לכתוב עוד, נחוש לבודד ולצמצם את כל מה שמסתובב לי בראש לשורות קצרות, להפוך את המחשבות והרגשות למשהו שאפשר להביט בו מהצד, אבל הפעם ללא כל שיפוט או ביקורת.

לפתע צלצול בדלת. אני פותח, תניה בכניסה.

"נו, כתבת?", היא שואלת.

"לא", אני עונה.

"חם מדי מכדי לכתוב?", היא מנסה. ואני תוהה מה הקטע שלה עם החם מדי הזה.

"אז מה עשית כל הזמן הזה?", היא ממשיכה.

"התעסקתי בחרא", אמרתי. "באמת כדאי שאתחיל לכתוב את הטור, הדד־ליין מתקרב".