1. 200 דקות עם נתניהו


על שולחנו של ראש הממשלה מונחת ערימה עבה של סקרים. הוא חי, נושם וסוגד לסקרים. כתבתי כאן כבר כמה פעמים שנתניהו אתאיסט. אז זהו, שלא לגמרי. סקרים, מבחינתו, זה דת. מישהו שעובד איתו צמוד סיפר בשבוע שעבר שנתניהו מעיין בסקרים כמו שתלמיד חכם לומד דף גמרא. הוגה בהם יומם ולילה, מנתח, מתפלפל, מוצא מובנים ועומקים חדשים. יש לו מרקרים צבעוניים והוא ממרקר עמודות חשובות בסקרי העומק, הוא אפילו גוזר במספריים ומדביק מכאן לשם ומפה לכאן. כל מילה שהוא מוציא מפיו, כל מהלך שהוא בודק או מוחק, מגובה בסקרים. משם הגיעה שיחת הטלפון להוריו של אלאור אזריה, וכל שאר הגחמות. יודע צדיק נפש עמו.



נתניהו בנה את הקריירה שלו על תדמית העוצמה. הוא חזק, ואין דבר חשוב לו יותר משנדע ונאמין בזה. נתניהו למד את הנפש הישראלית לעומק והבין שכל מה שהמצביע הישראלי רוצה זה מישהו שישמור עליו. אם נאמין שרק ביבי יכול לשמור עלינו, זה מה שישמור עליו. וזה עובד. כדי להיות חזק, הוא חייב מישהו חלש ממול. זה התחיל עם "חזק מול חמאס", וזה נמשך בחזק מול איראן, ואחר כך חזק מאוד מול אובמה. בכל המקרים, זה נגמר רע. את איראן נתניהו לא הפציץ (אבל בזבז 12 מיליארד שקל), את חמאס הוא לא הפיל (אבל מבצר את שלטונו ברצועה), ואת אובמה הוא אכן השפיל, אבל עכשיו זה עולה לנו מיליארדי דולרים. בבחירות האחרונות מי שהצילו את נתניהו היו הערבים (שנעו לקלפיות בכמויות) ויצחק הרצוג, שמולו נתניהו באמת נראה חזק מאוד.



נכון לעכשיו, המצרכים הללו אזלו מהמדפים, כאילו דבק בהם סלמונלה. ביבי צריך בדחיפות מישהו או משהו חלש לרוץ מולו. מטרת דמות חדשה שאפשר להתעמר בה. ובכן, בשעה טובה הוא מצא: התקשורת.



בשבוע האחרון הוא מבלה את רוב זמנו במפגשים עם מערכות תקשורת שונות. ערוץ 2, הערוץ הראשון, גלי צה"ל, הכתבים המדיניים, הכתבים הימניים. לפחות חמישה מפגשים, אורכם הממוצע שלוש וחצי שעות. צריך לחזור שנית על הנתון המדהים הזה: בסביבות 200 דקות בממוצע כל מפגש. לשם הפרופורציה: נתחי הזמן של ראש הממשלה מחולקים לפעמים לרבעי שעה, או מחצית השעה. כשהוא נותן ראיון, זה מתוקצב בדרך כלל ל־45 דקות, מקסימום שעה. והשבוע הוא כילה כ־16 שעות יקרות מהלו"ז הרגיש והמבוקש מאוד שלו על המפגשים הללו.



בינתיים, רק צרות יצאו לנתניהו מהמיזם הזה. הכותרות שדלפו מהתדרוכים הללו, לא החמיאו לו. העובדה שבאחד המפגשים הוא ייבש את ראשי המוסד והשב"כ שעתיים (!!) בהמתנה בחוץ, ואף התפאר בכך, דלפה (ופורסמה ב"מעריב" השבוע) ועשתה לו נזק. ועדיין, הוא בשלו. בחמישי הוא קיים את המפגש האחרון בסדרה, בינתיים, עם גלי צה"ל. עוד היד נטויה.



שני דברים בלטו במפגשים עם התקשורת: הראשון הוא התיעוב העז שחש נתניהו למשמע שמו של נפתלי בנט. זה בא לידי ביטוי גם בשפת הגוף. הדבר השני הוא הרגישות העצומה כלפי כל מה שמעוללת התקשורת לרעיה הצדיקה של נתניהו. בעניין ערוץ 2, באחת הפגישות הללו הוא חזר והדגיש כמה פעמים ש"היו להם 90 דיווחים חדשותיים על הסיפור של רעייתי". תארו לעצמכם. לא, הוא לא שואל את עצמו אם הדיווחים נכונים (בית המשפט פסק שכן). הוא קורא תיגר על הזכות לדווח אותם.




2. חוק נפתלי



מה עומד מאחורי המסע הזה? התיאוריה שלי פשוטה: נתניהו יודע שמתקיימת נגדו בדיקה משטרתית. הוא יודע שהבדיקה היא שם מכובס לחקירה לכל דבר. אם בימיו של היועץ המשפטי לממשלה הקודם הוא יכול היה לישון בשקט תוך ודאות שאף גחל או גץ או רמץ יגיעו לטווח מסוכן מגלימתו, הרי שבעידן מנדלבליט הדברים השתנו. בין נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה רובץ היום אוקיינוס של דם רע. אז נתניהו מכין את עצמו ליום סגריר, אם וכאשר תהפוך הבדיקה לחקירה פלילית נגד ראש הממשלה. בשלב הזה, התקשורת תשחק תפקיד מכריע. פרטי חקירה יודלפו ודרך הצגתם בתקשורת תשפיע על דעת הקהל. נתניהו לא יכול להרפות עכשיו את הלחץ הפיזי הלא מתון שהוא מפעיל על מפרקתה של התקשורת החופשית בישראל. זה הזמן להדק.



"לא נותן לנתניהו לישון בשקט" אביחי מנדלבליט, צילום: אמיל סלמן, פלאש 90"לא נותן לנתניהו לישון בשקט" אביחי מנדלבליט, צילום: אמיל סלמן, פלאש 90



במפגשים הללו הוא מייצר מצב שבו כמעט כל כלי התקשורת הממוסדת תלויים בו. כשעוברים על מה שהוא אומר ועל רוח המפקד המרחפת מעל הדברים במהלך המפגשים הללו, מבינים את הפרינציפ. הוא מדגיש כי יחליט בקרוב בעניין החוק לפיצול ערוץ 2, שאמור להחליש מאוד את חברת החדשות החזקה במדינה, לפצל אותה ולערער את יסודות קיומה ועוצמתה. בשיחה עם גלי צה"ל הוא הדגיש שישוחח עם מפקד התחנה, ירון דקל, על "הדברים שמפריעים לו" ועל עתידה של התחנה. החברים בתאגיד השידור הציבורי שעוד לא בקע מרחם אמו (גלעד ארדן) ואביו (יאיר לפיד) יודעים שהם נתונים בכף ידו של נתניהו. ירצה, יהדק אותה על גרונם. ירצה, ירפה. עם ערוץ 10 הוא לא קיים מפגש כלשהו, אבל לשם הוצנח לאחרונה רמי סדן, ובכיר נוסף בחברה המחזיקה בערוץ, ערן טיפנברון, כבר ישב עם נתניהו לאחרונה, כנראה יותר מפעם אחת.



המסר מכל המהלכים הללו ברור: כולכם תלויים בי. אני אקבע את עתידכם. לא רק המערכתי, גם האישי. עיתונאים מקצועיים רבי ניסיון כירון דקל, אבי וייס, גולן יוכפז, אלדד קובלנץ וגיל עומר, כולם יודעים שהם תחת המגף של החברים מבלפור. לפעמים זו סוליה רחבה, לפעמים סטילטו. בכל מקרה, זה כואב.


ככל שהסימנים המגיעים ממבנה האבן ברחוב צלאח א־דין (משרד המשפטים) והבניין הכעור בלוד (להב 433) מדאיגים יותר, כך הולכת ומחריפה התזזית שמקיפה את נתניהו. לשכתו התרוקנה במהירות, כאילו זה עתה נשמעה התרעת צונאמי. דוד שרן, מהנאמנים והיעילים ביותר בסביבה, הושפל ועזב. שרן אמור היה להיות מזכיר הממשלה. היועץ הפוליטי קובי צורף, כנ"ל. מזכיר ממשלה אין. ראש מטה לביטחון לאומי אין. מקשר ראש ממשלה עם הכנסת אין, מאז פרישתה של פרח לרנר. ראש אגף הסברה לאומי אין, אבל יש מי שמלקט את סמכויותיו (רן ברץ). בועז סטמבלר על סף עזיבה. מסביב סקנדלים, טריקות דלת, צרחות ותככים.



הרוח החיה שם עכשיו, חוץ מהגברת, היא רוחה של רבקה פאלוך, החרדית שחזרה לבחוש בשלולית. משהו רע מאוד קורה שם, ולא נעלם מעיניהם של שרי הליכוד המתלחשים והפעילים המתגודדים. אבל נתניהו ממשיך כרגיל, ובמלוא התנופה: עכשיו הוא שוקל לקדם חוק שיאסור על ישראלים להקליט שיחות שהם מנהלים עם זולתם (פרסום ראשון של עקיבא נוביק בערוץ 10). זה חוק שיפרוק את העיתונות מאחד מכלי העבודה החשובים ביותר שלה, אבל יש לו מטרות נעלות יותר: זה חוק שימנע מאנשים כמו מני נפתלי, מוניק בן־מלך או שעיה סגל להקליט "שיחות" שאליהן הם נקלעים עם הגברת נתניהו. יש כבר מי שמכנים אותו "חוק נפתלי".



למרבה המזל, לא יהיה אפשר לחוקק אותו רטרואקטיבית. הרי יש מספר מכובד של הקלטות כאלה שמסתובבות בחוץ. לסגל יש כמה, על שיחת הצרחות עם מוניק בן־מלך במהלך צוק איתן שמעתם בעמודים הללו, מני נפתלי ניסה בזמנו להקליט את סבלותיו בבלפור, וישנה ההקלטה הנידחת ההיא, שהועלמה מהמסך, שהקליט שמשון דרעי את הגברת נתניהו בשנת 2000 ("שכל המדינה תישרף מצדי" וכו'). ובכן, לא עוד. היא תוכל לצווח כאוות נפשה. כדי להקליט אותה יהיה צורך לבקש את אישורה. בהצלחה למבקשים.




3. מפעלי הטיוח



ח"כ דודי אמסלם קינא כנראה בקולגה שלו, דוד ביטן, והציע השבוע לפטור ראש ממשלה מכהן מחקירות פליליות במהלך כהונתו. בעיקרון, היוזמה הגיונית. תפקיד ראש ממשלה בישראל הוא התפקיד המסובך ביותר בעולם. אפשר לקבוע שהוא לא ייחקר על עבירות שעשה לכאורה בטרם נכנס לתפקיד, בתנאי שמדובר בעבירות קלות מסוג עוון ולא בעבירות מסוג פשע.



רונית תירוש, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90רונית תירוש, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



אז מה בכל זאת הבעיה? כי הצעת חוק כזו כבר עלתה, בימיו העליזים של אהוד אולמרט, על ידי חברת הכנסת רונית תירוש. הליכוד התנפלה על ההצעה בשצף קצף. החוק מעולם לא עבר. לא עזרו דברי ההסבר להצעת החוק, שתחולתה תהיה רק בקדנציה הבאה, כלומר אחרי אולמרט, לא כולל אולמרט. שום דבר לא עזר. אני זוכר מאמרים של בן־דרור ימיני שמנסים להסביר לליכודניקים שזה לא נגדם, אלא לטובתם. הם לא הבינו. עכשיו הם מביאים את אותו החוק, ולהגנתו אומר נתניהו שזה בכלל לא כולל אותו, אלא רק מהקדנציה הבאה והלאה. נדמה לי שהוא מתכנן גם על הקדנציה הבאה, והלאה, לא?



בעניין החקירה המתנהלת: צריך לתת למשטרה לעשות את עבודתה ולקוות שפרנסיה והממונים עליה במערכת האכיפה, בעיקר היועץ המשפטי לממשלה, ינהגו כמצופה מהם במדינה דמוקרטית. לא יותר, אבל גם לא פחות. אותי מטרידה יותר מסכת הטיוח שהולכת ומתבררת. הכנופיה שפעלה בצמרת מערכת שלטון החוק, כולל המשטרה, בשירות המלכות בקדנציה הקודמת. מפעלי הטיוח המתקדמים, המשוכללים, שלא רק טייחו אלא גם דיווחו. דרום אמריקה במיטבה (רק בלי האולימפיאדה).




4. מייבש סדרתי



חובה להתעכב פעם נוספת על התקרית עם ראש המוסד יוסי כהן וראש השב"כ נדב ארגמן, מסוף השבוע שעבר. כשנתניהו ישב עם אנשי ערוץ 2, המתינו כהן וארגמן בחוץ לדיונים ביטחוניים חשובים שנקבעו מראש אצל ראש הממשלה. היו איתם בכירים מארגוניהם, השב"כ והמוסד. הפגישה עם ערוץ 2 החלה בשעה 13:00, הדיונים הביטחוניים היו אמורים להתחיל בשעה 15:00, אבל הפגישה של נתניהו עם אנשי ערוץ 2 התארכה ונמשכה עמוק לתוך הלו"ז הבא.


לקראת השעה 16:00 הכניסה המזכירה לנתניהו פתק ובו תזכורת: ראש השב"כ וראש המוסד ממתינים בחוץ. נתניהו יכול היה לקרוא את הפתק לעצמו ולסמן לה משהו, אבל הוא העדיף לעשות הצגת תכלית זחוחה טיפוסית. הוא הקריא את מה שנכתב בקול רם, "ראש השב"כ וראש המוסד בחוץ מחכים", ואז עשה פאוזה קלה, ואמר "שיחכו". הפגישה עם אנשי התקשורת נמשכה עוד כשעה.



"מחל על כבודו", יוסי כהן, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90"מחל על כבודו", יוסי כהן, צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



האיחור עצמו, אינו חדש. כשמדובר בנתניהו, או ברעייתו, אין פגישה שמתחילה בזמן. איחורים של חצי שעה, שעה, שעתיים, ארבע שעות, הגיוניים ומתרחשים מדי יום. גם ביטולים חוזרים ונשנים, דחיות, הפיכתו של כל הלו"ז על פניו וכאוס כללי מאפיינים את סביבת נתניהו מאז ומעולם. מה שחדש באירוע המדובר הוא התנהגותו הראוותנית של ראש הממשלה, המכהן גם כמפקד העליון של שירות הביטחון הכללי והמוסד לתפקידים מיוחדים. במאמץ לעשות רושם על חבורה מכובדת ככל שתהיה של עיתונאים, עורכים ומפיקים, הוא נהג בזלזול, התנשאות ובוטות כלפי שני משרתי ציבור (נדב ארגמן ויוסי כהן) שהקדישו לביטחון מדינת ישראל קרוב ל־70 שנה במצטבר. "שיחכו". בקול רם, בתנועת נפנוף, בזחיחות שאין לה שיעור וקץ.



אגב, בשלב מסוים שחרר ארגמן את בכירי השב"כ הנוספים שהגיעו איתו. כהן לא נהג כמותו. בדרבי הפנימי הסמוי בין השב"כ למוסד ניצח הפעם השב"כ. הראש מחל על כבודו, חרק שיניים ונשאר להתייבש ולהמתין לראש הממשלה, אבל לפחות גאל את אנשיו מסבלם ושלח אותם בחזרה למטה בתל אביב. כהן, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי ומכיר היטב את סביבת נתניהו, העדיף להבליג. הוא בילה חלק ניכר מהשנים האחרונות בהמתנה לנתניהו, או רעייתו. אז הוא ימתין עוד קצת.



כמעט כל ראשי זרועות הביטחון שמשרתים עם נתניהו מכירים את התופעה הזו מקרוב. בצוק איתן היה נתניהו מאחר שעות לישיבות קבינט וגם כשהגיע סוף־סוף, והבין שכולם יושבים וממתינים לו, היה מסתגר קודם כל בלשכתו לעשן סיגר. בתקופת יובל דיסקין ניסו לסמן לו גבולות. דיסקין לא היה ממתין יותר מחצי שעה למפגשים עם מפקדו. הוא היה נכנס למזכירות, מודיע שהוא עסוק, ויורד בחזרה לתל אביב. כשנתניהו החל לעשן סיגרים בישיבות ביטחוניות (בעיקר במטה המוסד), התמרדו כמה מהשרים, וגם כמה מראשי הזרועות, והוא חדל ממנהגו זה (אהוד ברק היה, באותן הזדמנויות, לוגם להנאתו וויסקי משובח). בינתיים השרים שהתמרדו כבר אינם, ראשי הזרועות כנ"ל, אבל נתניהו כאן וההתפרקות נמשכת.




5. בשש עיניים



במהלך הביקור המתוקשר של ראש הממשלה באפריקה, שבו צוין בין היתר גם יום השנה ה־40 למבצע אנטבה, שבו שכל נתניהו את אחיו יוני, אירע מקרה חריג שזקף כמה גבות בירושלים ובתל אביב. באחת מקבלות הפנים החל לרדת גשם, ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אליעזר טולידאנו, שלף מטרייה והחזיק אותה, לאורך כל האירוע, מעל ראשו של נתניהו. בדיקה העלתה שמדובר בהשתלשלות מקרים בלתי נשלטת שאיש לא צפה מראש, בסיומה היה צריך המזכיר הצבאי הצעיר לקבל החלטה אם הוא מניח לראש הממשלה להירטב עד לשד עצמותיו, או מוחל על כבודו ומסוכך עליו במטרייה. הוא קיבל, לדעתי, את ההחלטה הנכונה.



מה שמטריד מעט יותר הוא מה שאירע בטרם נבחר טולידאנו, לשעבר מח"ט הצנחנים, להיות המזכיר הצבאי של נתניהו. צה"ל הביא אז לראש הממשלה שמות של שלושה תת אלופים אופציונליים. ביבי היה צריך לראיין אותם ולבחור אחד מהם. הראיונות התקיימו במעון בבלפור. בחלק מהם, ובחלק מהזמן, הראיון לא היה בארבע עיניים. מדובר בשש עיניים. ניחשתם נכון, גם הרעיה המתגוררת במעון נכנסה, התיישבה והשתתפה בקטעים מסוימים.



הסיפור הזה נלחש מפה לאוזן במסדרונות חסויים ומאובטחים. גם הפעם, לא ברור איך לאכול את התבשיל הזה. כבר דווח כאן בעבר על כניסתה של הגברת נתניהו לפגישת עבודה בין בעלה לראש המוסד המנוח, מאיר דגן. לאחר שדגן התעקש, היא נאלצה לצאת. הוא, כבר לא הוזמן לבלפור בחייו.


עכשיו, מדובר בראיונות לתפקיד הכי רגיש וחשוב בממשק בין המערכת המדינית-פוליטית למערכת הביטחונית. המזכיר הצבאי של ראש הממשלה יודע את כל סודות המדינה. כולם, עד האחרון שבהם. הוא אמור להיות המבוגר האחראי בחיבור בין ראש הממשלה למערכת הביטחונית. רוב האינפורמציה הזו, וההתרחשויות שגלומות בה, אמורות להישאר חסויות גם מפניה של רעיית ראש הממשלה. והנה, תת אלופים שאכלו חצץ כל הקריירה, סיכנו את חייהם, תרמו עשרות שנים מחייהם למדינה, נתקלים בגברת בראיון לקראת התפקיד הכי רגיש שאפשר להעלות על הדעת. מה הם אמורים לעשות, או לחשוב?


השורה התחתונה? שלושת התת אלופים המתינו, התייבשו ("שיחכו"), קיוו, ואחרי זמן רב מאוד התברר שנתניהו לא מעוניין באף אחד מהם. במקומם בחר את טולידאנו, שהיה בכלל אלוף משנה והמזכ"צות היא תפקיד התא"ל הראשון שלו. אגב, בחירה מצוינת. טולידאנו הוא מהקצינים הראויים שיצאו משורות צה"ל בשנים האחרונות.



גילה גמליאל ומירי רגבגילה גמליאל ומירי רגב



אם בצה"ל עסקינן, בואו נדבר רגע על הדוברת לשעבר, מירי רגב. היא יצאה בסוף השבוע נגד השרה גילה גמליאל ממפלגתה, וטענה שמקומה לא בימין, אלא בשמאל (אצל דקל-סגל בגל"צ). אחר כך הוסיפה לשמאל גם את אלעזר שטרן, אלוף במילואים חובש כיפה שעשה בצה"ל כמה דברים אמיתיים (בניגוד לרגב). אז הנה תזכורת: כשהגברת רגב דילגה במהלך ההתנתקות מיישוב ליישוב בעליצות אין-קץ והייתה נערת התפנוקים של פורום החווה וחברה בלתי רשמית בלשכת שרון, גמליאל הייתה אחת הבוטות במורדי הליכוד נגד שרון (ושילמה על כך במקומה בכנסת). מומלץ לרגב להמשיך להתמקד באבחנות בין אשכנזים למזרחים. את השמאל והימין שתעזוב למי שמבין בזה באמת.





6. נטע זר



הנה עוד דוגמה לדרך שבה מתנהלים העניינים כאן: מעונות היום לגיל הרך (0-3) ובתי הספר המקצועיים, שני נושאים חינוכיים בסיסיים, נמצאים משום מה באחריותו של משרד הכלכלה (לשעבר תמ"ת). כל מומחי החינוך, כל היועצים הפדגוגיים, כל הפסיכולוגים ההתפתחותיים, מאוחדים בדעה שזה וגם זה, צריכים להיות במשרד החינוך.



מעונות היום לגיל הרך חיוניים למה שנקרא "רצף חינוכי". ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית, המליצה להעביר במהירות את מעונות היום הללו למקומם הטבעי, במשרד החינוך. זו ההמלצה היחידה של טרכטנברג בנושא חינוך שלא יושמה על ידי ממשלת נתניהו.



גם במקרה של בתי הספר המקצועיים, מדובר בעניין תמוה. בהיסטוריה של ממשלות ישראל יש שלוש החלטות ממשלה מפורשות להעביר את בתי הספר הללו למשרד החינוך. הרי מדובר בתלמידי תיכון, בילדים שלנו, מה יש להם לחפש במשרד התעשייה או הכלכלה? המשרד לא מתמקצע בענייני חינוך, לא יודע לתחזק בתי ספר, לבנות בתי ספר, לפקח על בתי ספר, על תוכנית לימודים. התיכוניסטים שנקלעו לבתי הספר המקצועיים שנמצאים במשרד הכלכלה, הם ילדים חורגים. הם לא נהנים ממיזמים רבים של משרד החינוך, הם סוג של נטע זר. גם במשרד החינוך יש רשתות בתי ספר מקצועיים מצליחות (כמו רשת אורט), אין סיבה שבתי הספר המקצועיים האחרים יסונפו למשרד ממשלתי שאינו קשור לחינוך כלל ועיקר.



לאורך ההיסטוריה, שרי התמ"ת השונים הטילו וטו ולא הסכימו לוותר על בתי הספר הללו. זו הסיבה לכך שהחלטות הממשלה לא בוצעו וגם המעונות לגיל הרך נותרו היכן שהיו, במשרד הכלכלה. לאחרונה הוביל נפתלי בנט מהלך צודק ונכון, ונתניהו הסכים להעביר את בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. אלא שברגע האחרון נתניהו חזר בו. ממש ביום שבו אמור היה הנושא לעלות להצבעה בממשלה. עכשיו מתבררת הסיבה: נתניהו עצר את העברת מעונות היום למשרד החינוך, כי הוא מעביר אותם לחיים כץ. כנ"ל לגבי בתי הספר המקצועיים. כץ, שר הרווחה, מקבל גם את נתח "העבודה" ממשרד הכלכלה, יחד עם הפעוטונים לגיל הרך ובתי הספר המקצועיים. לא כי זו ההחלטה המקצועית המתבקשת, ולא בגלל חוות הדעת המקצועיות הנדרשות. הסיבות אחרות לגמרי.



להלן כישוריו הפדגוגיים של השר כץ: למורת רוחו של נתניהו, הוא נבחר לתפקיד יו"ר מרכז הליכוד לפני יותר מחצי שנה, וגם ליו"ר ועדת החוקה של הליכוד. כץ התניע לאחרונה כמה מהלכים שהדאיגו מאוד את נתניהו. תיקוני חוקה שיבטלו את זכות הווטו שיש לראש התנועה על מועד כינוס המרכז או סדר היום שלו. אלה שינויי חוקה שיכולים למרר לנתניהו את החיים. יכנסו לו את המרכז כל רגע על הראש, יכתיבו לו סדר יום, יטרטרו אותו. מה עושים? מרפדים את כץ בכיבודים: מעונות היום של התינוקות שלנו ובתי הספר המקצועיים של התיכוניסטים שלנו.



מה עם טובת המדינה? "שתחכה", יגיד נתניהו, יחד עם ראש המוסד וראש השב"כ. המדינה זה הוא. אם לא הוא, המדינה אבודה. אז המדינה תעמוד בהעברת הסמכויות הללו לחיים כץ, כי האינטרס העליון הוא שיהיה טוב לנתניהו. מה שבאמת מדהים זה שפעם היה משולם מחיר ציבורי על התנהגות כזו. פעם מנהיג שהחריב את יחסינו עם אמריקה היה מגורש מכאן במקלות. פעם, מהלכים ציניים כמו אלה שתוארו כאן ומתרחשים מדי יום ביומו, היו מעוררים סערת ענק. הימים האלה חלפו. התפרקות, כבר אמרנו.





7. הדרישה של לפיד



ליאיר לפיד יש תוכנית, והוא לא סוטה ממנה. הוא עוקץ את נתניהו מימין יותר מפעם אחת, ורואה ברכה בעמלו. לפיד, כפי שכבר נכתב כאן, מקבל כבר קידומת 2 ברוב הסקרים ומתייצב כאלטרנטיבה משמעותית. הוא מתרחק מכל מה שמריח שמאל כמו ממגיפה מידבקת. השבוע הוא רתח כשהתברר לו שישראל ממשיכה לסייע לאונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטינים, על אף שהיא מנציחה את תופעת הפליטות, משתפת פעולה עם חמאס ומחנכת דורות של פלסטינים לשנאת ישראל. זה קרה כשהגיע ללפיד מידע שלפיו ממשלת קנדה, שהתחלפה לאחרונה, מתכוונת לשנות את מדיניותה הקודמת ולחדש את תמיכתה באונר"א.



"שבר ימינה", יאיר לפיד,צילום: מרק ישראל סלם"שבר ימינה", יאיר לפיד,צילום: מרק ישראל סלם



בתקופת ראש הממשלה הארפר, הקנדים היו אוהדי ישראל מובהקים והחליטו, בכוחות עצמם, לא לתמוך באונר"א. עכשיו, מתברר, הם מתעתדים לחדש את תמיכתם בפרויקטים של אונר"א (להבדיל מתמיכה שוטפת בארגון עצמו). לפיד הרים כמה טלפונים ליהודים משפיעים בקנדה וביקש מהם להתערב. הם הבטיחו לנסות. כעבור כמה ימים חזר אליו אחד ממנהיגי יהדות קנדה עם בשורה מעניינת: איך אתה מצפה שממשלת קנדה תתנהג אם השגריר הישראלי בקנדה, רפי ברק, הודיע בשם ממשלת ישראל שאין לה התנגדות לסיוע לאונר"א?



לפיד התחרפן. הוא בדק, והתברר לו שזה נכון. גם אני בדקתי, וגם לי התברר שזה נכון. אני התפלאתי קצת פחות מלפיד. זוהי מדיניותה המובהקת של ישראל. סדרת שיחות עם בכירים במשרד החוץ ובמתאם הפעולות בשטחים, אוששו את הנושא: ישראל עובדת מול אונר"א, מקיימת איתה שיתוף פעולה הדוק, ואף מעודדת את המדינות התורמות לתרום לארגון, אף על פי שכל מה שלפיד אומר עליו נכון. זאת, ועוד: בצוק איתן היו כמה מקרים שבהם התגלו רקטות או מרגמות במתקנים של אונר"א, ואף בוצע מהם ירי. שלושה לוחמי מגלן נהרגו כשמרפאה ממולכדת של אונר"א התפוצצה עליהם.



אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שהם הכתובת היחידה שלנו ברצועה, אמרתי ללפיד. "אני לא מתעלם", אמר, "אני מכיר את הנושא, אין לי בעיה עם החינוך שהם נותנים לילדי עזה ועם הנושא ההומניטרי, ותמכתי בהקמת נמל ימי מול עזה כשהייתי בקבינט". אז מה הבעיה, שאלתי אותו. "הבעיה היא שמדינות העולם לא מציבות תנאי סף מינימליים, אלמנטריים, לכסף שהן מזרימות לעזה. כאן מגיע התפקיד שלנו. למה אנחנו לא דוחפים להצבת תנאים כאלה? למה מול כל כסף שאונר"א מקבל למרפאות או גני ילדים או בתי ספר, אין התניה שמצלמות יוצבו בפתחי כל המוסדות הללו ויהיה עליהם פיקוח הדוק שלא יאחסנו בהם אמצעי לחימה? למה שלא תהיה דרישה לפקח על תכנים הנלמדים במערכת החינוך? למה אנחנו לא במשחק הזה? אני אגיד לך למה", המשיך לפיד, "כי אין משרד חוץ, כי אין חשיבה וכי אין פייט אמיתי".



אולי נוח לך לבקר, אמרתי לו, כי אתה בחוץ. דברים שרואים משם, וכו'. במערכת מדברים על שיתוף פעולה עם אונר"א, על שיפור בתוכני מערכת החינוך שלהם, על העובדה שאונר"א בעצמו מתריע בפנינו כשיש מקרים של מרגמות או רקטות במתקניו. זו הכתובת היחידה שיש לנו בעזה ועדיף שהם יאכילו וירפאו את העזתים, מאשר אנחנו, לא?



"הכל נכון", אמר לפיד, "אבל זה לא סותר מה שאמרתי. אחרי צוק איתן אפשרנו לוועידת התורמות לאשר יותר מ־5 מיליארד דולר לשיקום עזה בלי שהצבנו תנאי אחד. נתניהו התעלם מהאפשרות שלנו להשתתף ולהשפיע על התהליך הזה. בסוף הגיע לעזה פחות ממיליארד דולר, אבל בלי תנאים. חלק גדול מהכסף הזה הגיע לחמאס. הדרך היחידה ללחוץ על הארגונים הללו ללכת בדרך הישר היא באמצעות הכסף. זו אינה דרישה קיצונית, אלא מהלך הגיוני. צריך רק מישהו שידרוש אותו, ואין".