בחיאת שי חי, תעשה לי כל האמת בפרצוף". אלוהים אדירים, לא שוב. שמעתי את המשפט הזה לפחות מיליון פעם בחודשים האחרונים. נראה שפתאום כולם אוהבים את האטרקציה החדשה שסחפה את ישראל. חברים, משפחה, אפילו אנשים ברחוב שאני לא מכיר. חייכתי במבוכה, "עזוב, אחי, זה הכל שטויות, אין בזה טעם". "נו בחיאת שי חי, אתה חייב", הוא המשיך להפציר בי. "הכל בטוב, תן לי את זה".
ישבתי על כיסא בחדר ההלבשה הקטן, רציתי שהטיפוס הזה ייעלם ויפסיק לבלבל לי את המוח, בוודאי כשאני יודע שאנשים כמוהו לא מסוגלים להתמודד עם האמת. אין ספק, אני כבר מאוד עייף ומיואש מהמין האנושי.
הבוקר פגשתי את השכנה שלי מהבניין שבו התגוררתי לפני 20 שנה. היא נראתה מודאגת מאוד מההתנהלות המקצועית שלי. "למה לא לקחת איזה קמפיין", התקיפה בזעם. "אולי כי פשוט לא מצאתי משהו שהתחברתי אליו", עניתי בהיסוס. היא הזדעזעה, תפסה לי את היד והתחילה בנאום "עזוב מתחבר לא מתחבר, מה שחשוב זה הכסף", שמסכם יותר מכל את העצות שקיבלתי מזרים לאחרונה. היא המשיכה לדבר אבל כבר לא הקשבתי. עלתה במוחי המחשבה שנגמר לי מחטא הידיים שהיה לי בתיק, צריך לקנות חדש, זהו מצרך חשוב בימים משונים אלה, שבהם נוגעים בי עשרות זרים ביום.
השיחה האומללה שהחלה להעיק
נראה שבחודשים האחרונים נושאי השיחה של הגאונים מסביבי הצטמצמו לדאגה לנוכח ניצול לא אחראי של 15 דקות התהילה שלי פוסט "האח הגדול" (שהסתכמו בעיקר בסירוב להצעות ובעישון סיגריות ושתיית וויסקי לבדי בדירה בחושך). מכריזים שוב ושוב "למה עזבת, היית זוכה", לעתים מבקרים אותי בחומרה על כך ש"אתה שופט אנשים מהר מדי ומחמיר איתם, אנשים לא באמת רוצים לשמוע את האמת".
הוא המשיך להפציר בי בקולו הגבוה והצורם, הסיט אותי ממחשבותי והחזיר אותי לשיחה האומללה בינינו שהתחילה להעיק יותר ויותר. בהיתי בו מדבר, הוא בחור נאה, ניכר בו שהוא מסמר הערב בכל מקום שהוא הולך אליו. לא יכולתי להימנע מהמחשבה "למה אתה מבקש ממני לתת לך את האמת בפרצוף? אולי כי אתה מקווה לשמוע מילות חנופה כדי שתוכל לאשר לעצמך שהצלחת לעבוד על עוד מישהו בסביבה שלך שאולי מאמין שאתה מושלם והחיים שלך ורודים?".
איזה אדם אהיה אם אומר למישהו מה שהוא רוצה לשמוע אף על פי שאני לא מאמין בזה? זהו הקונפליקט העיקרי שמלווה אותי בחיי. האמת נעימה רק כשהיא מזויפת, חוסר מודעות הוא ברכה, הלוואי שהייתי מתעטף בו אפילו קצת."נו, שי חי. נו, נו". אכן חופר, משהו חייב להיאמר פה כדי לסיים את הרסיטל המייגע הזה שיביא רק צער לעולם.
"תקשיב, אני לא מכיר אותך, בקושי החלפנו מילה", שיקרתי. והרי לא באמת הייתי צריך לדבר איתו בשביל להכיר אותו, דיבור הוא אמצעי ההתקשרות הפרימיטיבי ביותר, הספיק לי לצפות בו מהצד בשבוע האחרון. "שי חי, נשבע לך שלא איעלב, יאללה צחוקים", הוא אמר.
"טוב", השבתי בחוסר ברירה, כנראה הייתי במצב רוח למילים שדוחפות אותו לעבר חורבנו. נזכרתי בוויזלטיר שכתב: "השתיקה נעימה אך יש בה חיסרון, מה שלא נאמר נשאר בגרון".
"אבל בלי להיעלב, כן? הכל ברוח טובה, או־קיי?".
"סגור", הוא הפטיר בהתרגשות.
"אז ככה", התחלתי, "אתה אדם נרקיסיסט, לא החלטי ותלותי, אנשים כמוך משאירים את דלת השירותים פתוחה כשהם עושים את צרכיהם ובדרך כלל ישנים עם אור דולק. אני צודק?".
"מה?", הוא גיחך בפליאה והיציבה שלו קמלה לאטה, ממש כמו פרח בימים האחרונים של האביב.
"מה שאתה שומע", עניתי. "אתה לובש את החולצה תחילה עם הראש ואז עם הידיים, ממש כמו שאמא לימדה אותך כשהיית קטן. אנשים בוגרים לובשים חולצה קודם עם הידיים ואז מכניסים את הראש, זה יותר הגיוני".
"הא", הוא הגיב בהקלה מזויפת, והתיישב על כיסא. "החלטת את כל זה על סמך הדרך שבה אני לובש את החולצה שלי?". "לא רק", עניתי. "אתה גם מתיישב כדי לנעול נעליים ולועס את הקשית של הקולה שלך. העובדה שלא שינית את הדפוסים האלה מילדות מצביעה על כך שאתה עדיין תלוי באמא שלך, שאתה עדיין הולך אליה לפני כל החלטה קשה שצריך לקבל. ואגב, אם לשפוט לפי הבגדים ה'מעניינים' שאתה לובש, כנראה אתה גם הולך איתה לקניות.
מכאן לא קשה להבין שאתה לא אוהב לקבל החלטות חשובות בעצמך. אגב, זה אמיץ מאוד יחסית לאחד שכנראה ניהל לאחרונה שיחת עידוד עם אמא בקשר לנוכחותי פה, שמאיימת עליו ועל המעמד המקצועי שלו בעיני הבמאי".
הוא שתק, וכבר לא חייך.
"להמשיך?", שאלתי. הוא הנהן קלות בראשו לאישור.
"ראיתי אתמול בשירותים שתחילה אתה מצחצח את השיניים הקדמיות", אמרתי. "זה מראה שחשובה לך הרבה יותר החיצוניות מאשר הפנימיות. זה מתיישב נפלא עם הזיפים המסוקסים שאתה מתחזק. כשהגעת לפה הבוקר עם החברה היא הלכה בצד שמאל שלך. שמתי לב שאתה ימני, מה שאומר שאתה רוצה לשמור על הצד החזק שלך חופשי כדי שתוכל לשלוט בה. חרדת נטישה אולי?".
בתום שטף הדיבור חייכתי ושאלתי אותו אם אפשר שלוק מהקולה שלו.
"לך תזדיין", הוא אמר בשקט, הסתובב ויצא מהחדר.
הרגשתי מרומה. בול מה שאני צריך עכשיו, עוד אחד ששונא את שי חי. לא יכולתי פשוט לסתום?
יש לטור הזה מוסר השכל, אם תהיתם: את האמת אומרים רק אחרי שמוודאים שהאדם שעומד מולכם מסוגל להתמודד איתה.