מפאט טומיי נדרש מאמץ לא מבוטל כדי להיבחר לסנאט האמריקני מטעם מדינת פנסילבניה. הוא ניסה פעם אחת ולא הצליח – כי הסנטור היהודי ארלן ספקטר היה חזק מכדי שטומיי יוכל להגותו מן המסילה. אחר כך ניסה שוב, הצליח להזיז את ספקטר (שהחליף מפלגה ואז הודח סופית), והתמודד, באחד הקרבות הפוליטיים הקשים של 2010, נגד המועמד הדמוקרטי ג׳ן ססטק. דרך אגב, זה היה קרב שנשמעו בו לא מעט הדים באשר לוויכוח על ישראל, ושזרם אליו לא מעט כסף - בעיקר בעד או נגד ססטק - של קבוצות וארגונים פרו־ישראליים. כך או אחרת, בסופו של דבר ניצח טומיי בפער קטן: 51% לעומת 49% . פער קטן שסידר לו שש שנים בוושינגטון.
 

הזמן רץ, וטומיי שוב צריך להילחם על חייו. שוב הוא נתון בקרב אכזרי ומתוח. סיכוייו בינוניים: הוא אחד הסנטורים הרפובליקנים שמצבם בסקרים מלמד על קושי. נגדו התייצבה קתלין (קאטי) מקגינטי הדמוקרטית. אישה נחושה, שאת רוב הקריירה שלה ייחדה לשמירה על איכות הסביבה מטעם סגן הנשיא אל גור והנשיא ביל קלינטון, ואחר כך כיהנה בתפקיד השרה לאיכות הסביבה של מדינת פנסילבניה. מקגינטי מובילה על טומיי בשלושה־ארבעה אחוזים כמעט בכל הסקרים האחרונים. ההובלה שלה מציבה את טומיי בפני דילמה אישית, שהופכת - ככל שחולף הזמן - גם לדילמה מפלגתית: האם לחבק את מועמד מפלגתו דונלד טראמפ לנשיאות ולקוות לטוב, או לנסות להתנתק ממנו עד כמה שאפשר, בתקווה שהבוחרים ידעו להבדיל בין רפובליקני (טראמפ) לרפובליקני (טומיי).



נקודת אור אחת טומיי מזהה בכל זאת: גם בסקרים המלמדים שהוא מפגר אחר מקגינטי, ביצועיו עדיין טובים בהרבה מאלה של טראמפ מול הילרי קלינטון. כלומר יש בפנסילבניה בוחרים המתכוונים להצביע לקלינטון למועמדת לנשיאות ולטומיי, מן המפלגה היריבה, למועמד לסנאט. בוחרים אלה ״יפצלו את הטופס״, כמו שקוראים לזה באמריקה.




דונלד טראמפ. צילום: רויטרס
דונלד טראמפ. צילום: רויטרס



המצביע האמריקאי ההולך אל הקלפי ביום הבחירות מתבקש להצביע להרבה מאוד תפקידים - לעתים עשרות. הוא מצביע לנשיא, לסנטור, לקונגרסמן. לפעמים הוא מצביע למושל ולשריף, ולשופט, ולגזבר, ולמחוקקים המקומיים - ולפעמים גם לאיזה משאל עם על הדרך. הוא יכול להקל על עצמו ולהצביע לכל המועמדים של המפלגה שהוא מעדיף: נשיא דמוקרטי, סנטור דמוקרטי, קונגרסמן דמוקרטי וכן הלאה. והוא יכול, כאמור, ״לפצל את הטופס״.




מאחזים נוספים



כמו טומיי, יש עוד כמה סנטורים רפובליקנים המצליחים במדינותיהם הרבה יותר מכפי שטראמפ מצליח. כזה הוא רוב פורטמן באוהיו וכזה הוא צ׳אק גראסלי באיווה. טראמפ צריך לנצח באוהיו כדי להיות נשיא, אבל לפורטמן חשוב פחות שטראמפ ינצח - וחשוב יותר שהוא עצמו ינצח. בלאו הכי, גם הוא – כמו טומיי – צריך לעשות שיקול קל בדרך למסע הבחירות של הסתיו שיתחיל כבעוד שבועיים. האם להרחיק את עצמו ממועמד המפלגה לנשיאות - ועד כמה? האם להפוך את חוסר אהדתו לטראמפ, ואת ההנחה שלו – ולמעשה של רוב בכירי המפלגה – שטראמפ בדרך להפסיד, לאחד המסרים העיקריים שלו לבוחרים?



המפלגה הרפובליקנית רצתה מאוד, כמובן, להחזיר לעצמה את הבית הלבן אחרי שמונה שנות הכהונה של אובמה.ואולם הליך הבחירות המקדימות לא נוהל היטב והיה מבולבל עד כדי כאוס.הוא הותיר אותה בזירה עם מועמד שלא רצתה בו ושלא יספק לה את נחמת הניצחון, אם לא יבוא מהפך מאוד דרמטי, שכרגע קשה לזהותו.



אבל למפלגה הרפובליקנית יש עוד מאחזים מלבד הבית הלבן. הנה, כבר כמה חודשים שאובמה רוצה למנות שופט חדש לבית המשפט העליון ואינו יכול, משום שהמפלגה הרפובליקנית חוסמת אותו. אמנם הרוב הקטן בסנאט והרוב הגדול בבית הנבחרים איננו זוהר ומנהיגותי כמו עמדת הנשיא, אבל גם למחוקקים יש כוח. יש להם כוח לקדם סדר יום, ויתרה מזה - יש להם כוח לבלום סדר יום של נשיאה דמוקרטית טרייה ושאפתנית. ובמילים אחרות, גם אלה מהם שכבר ויתרו על הבית הלבן, וגם אלה מהם שמחכים עוד שבועיים או שלושה או אפילו שישה עד הוויתור, אינם רוצים שהרוב הרפובליקני בקונגרס ישקע בביצה שאליה גורר אותם טראמפ. כלומר גם הם מקווים או יקוו, שיותר ויותר מצביעים יבחרו לפצל את הטופס בין קלינטון לבין המועמד הרפובליקני לסנאט ולבית הנבחרים.



תיאורטית, אין כמובן מניעה שדבר כזה יקרה. אין מניעה שהרפובליקנים יצליחו לשמור על הרוב שלהם בשני הבתים. בבית הנבחרים יש להם רוב גדול, שיתקשו לאבדו. בסנאט תיפול ההכרעה בשש מדינות: פנסילבניה, אוהיו, ניו המפשייר, אינדיאנה, פלורידה ונבדה. שתי מדינות אחרות – ויסקונסין ואילינוי – כבר אבודות כנראה. הסנטורים מארק קירק ורון ג'ונסון צפויים לאבד את כיסאם. אך מעשית הנסיבות לא פשוטות. קודם כל, משום שידוע שכאשר נשיא נבחר, הוא בדרך כלל משפר את ביצועיה של מפלגתו בבחירות. ולמעלה מזה, משום שהתופעה הזאת של ״לפצל את הטופס״ נמצאת כבר שנים במגמת ירידה – קרי, פחות ופחות בוחרים מפצלים את הטופס, ויותר ויותר בוחרים נוטים להצבעה מפלגתית מובהקת לכל התפקידים. כך, אם לפני 20 שנים, בבחירות 1996, שבהן נבחר ביל קלינטון לכהונתו השנייה, הצביעו כרבע מהמחוזות באמריקה הצבעה מפוצלת – נאמר, בחרו בקלינטון לנשיא, אבל במועמד רפובליקני לבית הנבחרים – בבחירות 2012, שבהן נבחר ברק אובמה לכהונתו השנייה, עשו זאת פחות מ־6% מהמחוזות – כמעט 95% מהמחוזות הצביעו למועמד לנשיא ולמועמד לקונגרס מאותה מפלגה.




בחירות מהסוג המדכדך



אין אלה סתם שתי מערכות בחירות אקראיות שיש ביניהן הבדל. המגמה הכללית היא של קיטוב, ובעקבותיו באה הצבעה מפלגתית, בלי קשר לשאלה מי מתמודד. בשנות ה־60 וה־70 הצביעו בין רבע לכמעט מחצית (44% ב־1972) מהמחוזות הצבעה מפוצלת, ואילו בשנות האלפיים ירדו המספרים ל־%19 (בוש נגד גור ב־2000) ואחר ל־%13 (בוש נגד קרי ב־2004). אחר כך שבו המספרים ל־%19 (אובמה נגד מקיין ב־2008), וכאמור, ב־2012 צנחו לפחות מ־6% אחוזים - האחוז הנמוך ביותר של הצבעה מפוצלת מאז בחירות 1920 (הרדינג נגד קוקס).



הנתונים האלה מציבים בחדות את הדילמה בפני טומיי והחברים הרפובליקנים האחרים שנלחמים על מקומם בקונגרס. הם יכולים לקוות שטראמפ ינצח, או לקוות שיביא די בוחרים לקלפי כדי שיסייעו להם להיבחר (עם עוד כמה בוחרים דמוקרטים שיפצלו את הטופס). הם יכולים גם להפסיק לקוות שטראמפ ינצח, ולומר זאת לבוחרים בגלוי: מכיוון שטראמפ הולך להפסיד, חשוב עוד יותר שתצביעו לנו כדי שלא לתת לדמוקרטים ולקלינטון צ׳ק פתוח לנהל מדיניות שאין מי שיעצור אותה.



הילרי קלינטון. צילום: רויטרס
הילרי קלינטון. צילום: רויטרס



למה כדאי להם לנקוט מדיניות כזאת? משום שגם קלינטון, העומדת לנצח, אינה מועמדת פופולרית במיוחד. הבוחרים של פנסילבניה אולי יעדיפו אותה ממועמד משונה כמו טראמפ, אבל אין זה אומר בהכרח שהם רוצים לראות דהירה דמוקרטית של חקיקה ומדיניות בלי בלמים. אולי ההפך הוא הנכון: טיעון כזה ישכנע אותם שבבחירות מהסוג המדכדך שנקלעו אליו מצריך פיצול של הכרטיס כדי למנוע משתי המפלגות הישג ממשי – כדי לאותת לשתיהן שהן צריכות להשתדל קצת יותר אם ברצונן לקבל אישור גורף מהבוחרים.



אבל יש גם סיבה טובה שלא לנקוט מדיניות כזאת: פחד. וליתר דיוק: הפחד מפני בוחריו של דונלד טראמפ. נכון, הוא כנראה יפסיד בבחירות הכלליות, ומספר המתנגדים לו עולה בהרבה על מספר התומכים בו. אבל פאט טומיי, המפגר גם כך בסקרים, תלוי בכל קול. הוא תלוי בכל מצביע רפובליקני. הוא תלוי בכל שריד של אהדה מימין המפה הפוליטית. אם יתחיל לדבר על הצורך לבחור בו כדי לאזן את הנשיאות של קלינטון – כלומר, אם יפגין בפומבי שהוא מוכן לזרוק את טראמפ לכלבים – הבוחרים של טראמפ בפנסילבניה לא יאהבו את זה. בכמה בוחרים מדובר? בבחירות המקדימות במדינה הוא קיבל 892 אלף ועוד 702 קולות. זה בערך פי עשרה יותר בוחרים מהפער שהכריע את המרוץ בפנסילבניה ב־2010 – טומיי קיבל 80 אלף קולות יותר מססטק בסך הכל.



צריך להודות, זו דילמה לא פשוטה לפוליטיקאי הנלחם על כהונתו. זו דילמה גם למפלגה הרפובליקנית, שמצד אחד רוצה מאוד להחזיק בקונגרס, ומצד שני לא כל כך אכפת לה מטראמפ, ומצד שלישי אכפת לה מאוד שלא להרגיז את 13 מיליון המצביעים שהצביעו לטראמפ. שהרי אם ירגיזו אותם, אין לדעת מה יעשו. הם יכולים להישאר בבית (ואז הרפובליקנים יפסידו את הקונגרס).



הם יכולים להצביע הצבעת מחאה (ואז הרפובליקנים יפסידו אל נכון את הקונגרס). הם יכולים לנטוש את המפלגה לא רק בבחירות האלה, אלא גם בבחירות הבאות, ואז גם ליורשו של טראמפ לא יהיה סיכוי רב בשנת 2020. הם יכולים להתנהג כמו טראמפ עצמו – כלומר, להיות בלתי צפויים, חסרי רסן, חסרי אחריות. הם, כמו המועמד שלהם, תקועים למפלגה כמו עצם בגרון. מעטים מכדי להבטיח לה ניצחון, רבים דיים כדי לגרום לה הפסד צורב – לא רק במרוץ לנשיאות, אלא גם בהרבה מאוד מרוצים אחרים.