מא שלי עומדת כבר שעה בבנק מול מסוף שבלע לה את הצ׳ק ומסרב להחזיר או להפקיד אותו. חוסר אונים מוחלט. היא מסתכלת עליו, הוא מתבונן בה בחזרה במבט של ״אני לא מבין איך את רוצה שנמשיך מכאן״, וככה זה נמשך. כשהתקשרתי היא הייתה תקועה ככה כבר מספיק זמן כדי שאני אשמע את הרעידות של העצבים בקול שלה. חוץ מלהביט למעלה ולקוות שאדושם יכניס תבונה במכונה, אין לה יותר מדי מה לעשות. פקידים כבר בקושי עובדים שם, הכל עבר מחשביזציה ורק הצ׳ק מען אין לו.

נכון, אמא שלי היא לא מודל ומופת החיבור של האדם למודרניזציה (סליחה, אמא, אבל את יודעת שזה נכון) - זה לא הסיפור הפעם. ויתרנו מזמן על הדור שלא יודע להתמודד עם טלפונים חכמים או עם שלטי הטלוויזיה והכבלים, שלא לדבר על השימוש בכרטיסי אשראי ברשת, רחמנא ליצלן. הם ייאלצו להיות תלויים בנו כמעט לחלוטין ולסמוך עלינו שאנחנו פועלים בשמם באופן הטוב ביותר. בהנחה שיש להם מי שיפעל בשמם, כן? לא עליהם אני מדברת.

אני מדברת על הדור שלי. זה שחשב שהוא גאון גדול, כי מתוכו יצאה פייסבוק ויצאו אינסטגרם, וואטסאפ והפעולות הבנקאיות דרך הטלפון. כמו מפולת השלגים הבאנו עלינו קדמה שמתפתחת בטור הנדסי ועוד שנייה תתהפך עלינו.

עד לפני שבוע עוד גלגלתי עיניים מול נביאי הזעם שסירבו להיכנע לקדמה, ומצד שני מדי פעם יצאה לי איזו נחרת בוז על הדור הצעיר יותר שניגש לכל משטח מרובע ומיד מחליק את האצבע כאילו לא היה דבר מעולם מלבד הטאץ׳. אבל בגדול אני בעד נוחות דיגיטלית. ואז המפגש של אמא שלי עם המסוף ההוא הפיל לי אסימון: כשזה עובד - זה מדהים, אבל כשיש בעיה, אני רק רוצה לדבר עם מישהו שמבין ושיפתור אותה במקומי. כולם מדברים על הייטק, על הקלות שבה אפשר לעשות דברים היום, אבל אף אחד לא מדבר על העובדה שפשוט אין היום את מי לשאול שאלות.

פעם, כשעוד הכל היה קצת בתולי, מכונות היו יודעות להתקלקל כמו שילדים מתקלקלים - בלילה. כשאין אף רופא בסביבה וצריך לרוץ למוקד או לעבור ליל שימורים עד שמישהו יושיע. היום הן כבר לא צריכות לחכות לשעות המתות ולסופי שבוע. כל שעה היא כזו כשהכל נשלט על ידי המכונות. גם אם נשאר כוח אדם, הוא צומצם, ואז שעות ההמתנה הרבות גורמות לך לרצות קצת לחזור למערה שממנה באת במקור, לאבנים ולמקלות ולשטרות מתחת לבלטות.

גם באולימפיאדה זה קרה. אני מודה שאני לא מהעוקבות המתמידות אחר ענף הסיף, ולכן נדהמתי השבוע כשראיתי מה נהיה ממנו. משני אנשים לבושים סחבות וחמושים בחרבות סיכה חדות ומאיימות, התחרות הפכה למאבק משונה בין שני אנשים שמחופשים לכוורנים שקסדותיהם מאירות בכל פעם שהמוט המגוחך שהם מפנים אחד כלפי השני נוגע להם בחליפה. איפה הדם? איפה המתח? מה זו הסטריליות הזאת?

אפשר להגיד שבמובן מסוים הגענו לשלב באבולוציה שבו אנחנו משרתים את הטכנולוגיה קצת יותר ממה שהיא אותנו. הנה, רק לפני חצי שנה הביא דרור הביתה שואב חמוד כזה שאמור לנוח לו בבסיס האם עד הישמע פקודה ואז לצאת למסע טבח בעכברי האבק. די מהר הבנו שלא נוח לו עם העיצוב של הבית וקיומם של רהיטים במרחב שלו גורם לו לחרדת ביצוע ומשבר נפשי קשה שמונע ממנו להשלים את המשימה. כבר נסענו להביא לו חלקי חילוף מכל הארץ, מצאנו לו מקום מחבוא שיגן עליו מפני הכלב, ליטפנו אותו עד שהגענו לתוכנית הנכונה והטובה לכולנו, ועדיין זה לא מספיק לו. נכון לעכשיו הוא נח לצד כרית אבק שהצטברה סביבו באירוניה נהדרת.

אני לא חושבת שהן ישלטו בעולם. לא נראה לי שכל המכונות ירצו יום אחד להשמיד את המין האנושי כמו בסרטי האפוקליפסה. אולי מכונת הכביסה שלי דווקא כן, אבל זו תהיה נקמה אישית. אני כן מאמינה שיום יבוא ואנחנו נהפוך להיות הבעיה שלהן. הן יתקשרו זו לזו, כי אנחנו תכננו אותן כך, ירכלו על אלה שאפשרו את ייצורן ועכשיו עומדים מולן עם סימן שאלה ענק על המצח ויריצו עליהם צחוקים. אנחנו בתגובה נכשיר עוד ועוד אנשים כטכנאים, שיתנשאו עלינו אבל בפועל לא ידעו מה לעשות וימליצו בסופו של דבר (אחרי ניתוק והחזרה לשקע, כמובן) להחליף בדגם חדש, וכך הגלגל ימשיך להסתובב והבדיחה תהיה על חשבוננו.

הייתי רוצה לחשוב שהעולם יעשה תיקון בשלב מסוים ויעבור תהליך הפוך. בתי עסק יחזרו לשירות מענה אנושי כדי למשוך לקוחות. זה יהיה הווינטג׳ של 2050. בינתיים נישאר מסוכסכים עם עצמנו: נרתח על פקידים אטומים שלא מבינים את המצוקה שלנו ובמקביל נקלל את היום שבו נותרנו חסרי השפעה מול מחשב, חתיכת מתכת שלא מעניין אותה כלום.

אני יוצאת לסייע לאמא שלי, אעמוד קצת לידה, אחזיק לה את היד ונלך לחפש לנו צ׳ק שיחליף את זה שנבלע.