חופשת הקיץ היא זמן טוב לחפש חברים חדשים. הנה עצה שאולי לא תועיל לכם, אבל ודאי תועיל למדינה שאתם חיים בה ולחברה שאתם חלק ממנה: חפשו לכם חברים שאינם דומים לכם מדי. חפשו חברים שמצביעים למפלגה אחרת (והכוונה היא למפלגה לגמרי אחרת, לא למצביע לפיד שמוצא חבר חדש שמצביע למחנה הציוני). אם אתם חילונים, חפשו חבר דתי. אם אתם דתיים, ודאו שיש לכם חבר חילוני (לא דתל"ש שעוד לא החליט שהוא באמת חילוני). אם אתם אנשי פריפריה, חפשו חבר מהמרכז - ולהפך. חפשו חבר או חברה שיאתגרו את הבועה המקיפה אתכם. אם לא תועילו לעצמכם בחיפוש הזה, לפחות תועילו לנו.
לפני שבועיים פרסם מכון הסקרים הגדול "פיו" מחקר על אורחותיהם החברתיים של מצביעי הילרי קלינטון ודונלד טראמפ. אולי לא תופתעו לשמוע שלרוב ניכר מקרב מצביעיה של קלינטון אין כמעט חברים המצביעים לטראמפ, ולרוב ניכר מקרב מצביעי טראמפ אין כמעט חברים המצביעים לקלינטון. מצביעי שני המועמדים, זו שתנצח וזה שיובס, נוטים "לדבר על הבחירות עם אלה שמעדיפים את המועמד שלהם, יותר מאשר עם אלה התומכים במועמד הנגדי". זה מתכון לסגירות אידיאולוגית, לדמוניזציה של יריב פוליטי, לניכור חברתי.
אמריקה מורגלת בסוג כזה של סגירות חברתית. לפני כמה שנים הוזמנתי להעביר סדנאות במכללת צבא ארה"ב בפנסילבניה על יחסי הצבא והתקשורת, אך רוב מה שדובר בו היו יחסי צבא וחברה. קצין אמריקאי בכיר מבלה את רוב חייו בקרב קצינים ואנשי צבא. אמריקאי אורבני מתוחכם כמעט אינו פוגש אנשי צבא. בדיוק בגלל זה הפגנות סוערות לא רק נגד המדינאים, אלא נגד הצבא, מפקדיו וחייליו, אפשריות באמריקה כפי שהוכח בתקופת מלחמת וייטנאם. הן פחות מקובלות בישראל שבה הצבא הוא אנחנו, והרי אין טעם שנפגין נגד עצמנו.
או שאולי כן? מעשה אלאור אזריה מוכיח שגם בישראל מנשבות רוחות חדשות. גם בישראל יש מי שמוכנים לסמן את הצבא עצמו כיריב. גם התלקחות המאבק המיותר והאווילי (משני הצדדים) על גידול זקנים בצה״ל היא עדות למגזריות גוברת המשפיעה גם על יחסי הצבא והאזרחים.
סימנים של התבדלות בועתית
נכון שכאן לא אמריקה. נכון שהחברה הישראלית קטנה יותר, מעורבבת יותר, אינטימית יותר. אלא שגם בה ניכרים סימנים של התבדלות בועתית של קבוצות שונות. הסקר של "פיו" בישראל, לפני כמה חודשים, לימד שלרוב החרדים, הדתיים והחילונים בישראל אין חברים מהקבוצות האחרות. יותר מ-80% מהחילונים לא רוצים שילדיהם יינשאו לדתיים או לחרדים. יותר מ-80% מהדתיים (ו-95% מהחרדים) לא רוצים שילדיהם יינשאו לחילונים. אחוז ניכר מהדתיים והחרדים בישראל רוצים להתגורר (לפי סקר של המכון למדיניות העם היהודי) במקומות שבהם "לרוב האנשים אותה רמה של דתיות". כלומר, עניינם בחיים בקהילות משותפות, מעורבות, נמוך.
כל זה כמובן לא מפתיע, ויש לכך סיבות ברורות: קשה יותר לחיות ביחד. קשה, ומחייב בפשרות שלא כולם מוכנים להן. אלא שבטווח הארוך החיים לחוד אינם טובים לחברה ולמדינה. כך בצרפת, שבה סגורות קהילות מוסלמיות בשכונותיהן ואינן מסתגלות לחברה הכללית. כך באמריקה, שבה קהילות שחורות עודן מכונסות בשכונות משלהן, שלשוטרים יש קושי למלא בהן את משימתם. כך גם בישראל, שבה שכונות חרדיות ושכונות ערביות משמרות לעתים מרצון ולעתים מאונס משטר חיים שאינו תואם את ערכיה ואת מאפייניה של החברה הכללית.
דונלד טראמפ, מועמד בלתי סביר, הוא תוצאה עגומה של נסיבות חברתיות כאלה. תוצאת ההסתגרות המתנשאת של אליטות ליברליות, ותוצאת ההסתגרות הכועסת של לא-אליטות פחות ליברליות. דונלד טראמפ הוא סוג המותרות שאמריקה יכולה להרשות לעצמה. ישראל לא יכולה.