יושב לו הגבר על ספסל בשדרה, הכלבה משחקת לפניו - והוא עובר על סטטוסים בפייסבוק ואף מוסיף אחד משלו - הילד של כולם: אלאור אזריה - OUT, שגיא מוקי - IN. והנה רואות עיניו סטטוס של מי שמעלה על נס את גופם השרירי של השחיינים - ומיד לאחר מכן מישהי שמגיבה ביתר עסיסיות ומתארת מה הייתה עושה לאותם נערי בריכות ושלישית שמבקשת מהן לשים לב לא רק לשחיינים החתיכים אלא גם לקופצים למים השריריים - וכך התרוננה לה מקהלה עליזה של נשים משוחררות במלתחות הגברים השריריים והחלקים כצלופחים.
הוא היה יכול לשבת שם עוד דקות ארוכות, הגבר - ולהתפלש במכתמי התשוקה הנשית, אלמלא היה מחויב לקוראי המדור הזה ולסוגיה המגדרית ולכן החליט (שלא כמנהגו) להפסיק לדבר על עצמו בגוף שלישי ולחבוש את כובע השכן הנודניק מוועד הבית לאמור: "ומה היה קורה אילו אני, הגבר, הייתי מהרהר באפשרות להשתעשע עם המתעמלות על שום גמישותן, עם השחייניות הצורניות על יכולתן לעצור את נשימתן - שלא לדבר על הקופצות במוט...".
פוליטיקלי קורקט, מסתבר, הוא רעה חולה. ותגובתי הייתה כעיטוש מלא בנגיפים משביתי שמחת חיים, עד שהדיון השמח שכולו נשיות חדשה ומתפרצת הופסק באחת בעקבות הנו–נו–נו שלי: הכותבת התחילה לנסח התנצלות מגומגמת בסגנון "לא התכוונתי לשום דבר רע" (אני מאמין לה. אבל האם משפט שכזה היה מחלץ גבר שמספר מה היה עושה עם נבחרת הנשים של ברזיל בכדורעף?), החברות הפסיקו לגרד גושי פרמזן על בטנו של מייקל פלפס והתפיידו להן לעולם שכולו בעלים עם קרחת וכרס - ואילו לי לא נותר אלא להצטער מעומק לבי על הצעד המיותר שעשיתי ולהרגיע את בעלת הפוסט על כך שגם אני צופה באדיקות בכדורעף חופים לנשים אף על פי שלא כל הכללים נהירים לי.
וכדי שתרגיש מעט טוב יותר, הוספתי משפט שלפיו זו הקנאה שמדברת מגרוני: עולים להם גברים עם פחות אחוזי שומן בגוף מאשר בגביע קוטג' למגדל בגובה עשרה מטרים, קופצים למים - ומיד זוכים לאלפי לייקים רטובים, בעוד אני - לו רק הייתי אוזר עוז לקפוץ במקומם - הייתי מעלים את הולנד.
החיים האפורים מיהרו לשוב למסלולם, וכבר למחרת היום צילמה מישהי את שער העיתון שבו נראתה ירדן ג'רבי חוגגת על הפודיום והוסיפה איזו שטות על העצמה נשית (לא ראיתי שמישהו הוסיף את צמד המילים "העצמה גברית" לדיוקנו המאושר של אורי ששון למשל). למה מדובר בעניין נשי ולא בגמול חסר מגדר לספורטאי או ספורטאית שמשקיעים את נשמתם באימונים מפרכים ובאלמוניות יחסית - עד לרגע הזכייה הגדולה, כנראה שלא אבין לעולם.
כך קרס לו באחת יקום שוויוני ושמח שבו נשים מדברות על גברים כמו שגברים מדברים על נשים - ונמוג לו אל תוך כלא המחשבות שבו אסור לומר שום דבר על מישהו אחר. ובכל זאת, כנראה שזרע הפורענות נשתל. כי מקץ כמה ימים זכה פלפס במדליית הזהב האולימפית ה–23 שלו ושוב הפך לשעה קלה ממייקל פלפס למג'יק מייקל, שריבועי בטנו מושווים בפי הגולשות הרטובות ממי הבריכה, לריבועי שוקולד שהיו זוללות אלמלא הדיאטה הארורה.
מוזר היה לראות את הפוליטיקלי קורקט מבצע פניית פרסה ופוגע דווקא במי שהיה אמור להגן עליהן משפה מגדרית פוגענית, אבל בואו נדבר לרגע על העניין כשלעצמו: בעידן שמעריץ גוף חטוב ולא מעניק הקלות רבות למי שתוקע פיצות ואינו מבקר בחדר הכושר על בסיס יומי, האולימפיאדה אינה רק סוג של תצוגת יכולות ספורטיביות, אלא גם איטליז לא קטן. מצעד של צעירים וצעירות, חתיכים וחתיכות - וברוב ענפי הספורט גם בלבוש מינימלי שחושף שרירים משורגים. במצב שכזה רק טבעי הוא שהשיח, כאשר הוא משוחרר מהעכבות שהשתנו על עצמנו, ירחיק מפרשנות הספורט המקצועית (כמה פעמים אפשר לשמוע על אותה חומצת חלב מפורסמת?) לתהייה החרמנית והמשחררת של "מה היינו עושים אילו".
לרגע קט ניצחה הרוח האולימפית המשחררת את משמרות הצניעות וטוהר השפה של האינקוויזיציה החדשה, והורמונים בריאים נסקו מעלה־מעלה אל שמי החופש, מקום שבו נשים וגברים חולקים שוויון אמיתי ו"מחפיצים" אלה את אלו ולהפך. כי בינינו, אין מי שראו את נדיה קומנץ' הגדולה מתראיינת - והרבה לפני שהאזינו לתובנותיה על השינויים בענף ההתעמלות, אמרו לעצמם: "בוא'נה, היא כבר בת 55, איזו פצצה".
לפיכך, גבירותי, מהמקום הכי מכבד ומתוך הבנה שגם לכן יש צרכים, אני שולח אליכן פנייה נרגשת: במקום לנסות לגרום לנו להפסיק לדבר כמו חזירים, פשוט קפצו איתנו פנימה: יש מספיק בוץ לכולם!