דומה שהפעם באמת עברנו כל גבול. לעומת הודו, מדינונת ובה מיליארד תושבים ורבע ששיגרה לאולימפיאדת ריו קצת יותר מ־120 ספורטאים, הסתערה עליה המעצמה ישראל, שבה פחות מעשרה מיליון תושבים, עם משלחת שיא של 47 ספורטאים לאולימפיאדה ה־31. יחי ההבדל הקטן.



כגודל הרהב בשיגור משלחת מנופחת מעל לכל קנה מידה, כך חגיגות הניצחון הבלתי נגמרות בעקבות שתי מדליות הארד היקרות מפז, שהנחילו לעם היושב בציון הג'ודאים הנפלאים ירדן ג'רבי ואורי ששון. שידורי הלל בטלוויזיה מבוקר ועד ליל, עמודים פותחים בעיתונים וקבלת פנים המונית בנתב"ג. מתי עצרת הניצחון בכיכר רבין?



אני כותב על ספורט יותר מיובל שנים, ואינני מאמין למה שקורה. מדינה במאניה דפרסיה. הכמיהה להישגים לאומיים שוברת שיאים, שכמותם ספורטאינו אינם שוברים במגרש. כבר זכינו בזהב. כבר זכינו בכסף לראשונה לאחר אלפיים שנות. כעת, כולה שתי מדליות ארד והאימפריה הישראלית משתרכת אי שם בירכתי ה"מאייה" הראשונה של המדינות זוכות המדליות. מניין האיפוריה הבלתי נשלטת? נראה שקצת צניעות, משהו שנשכח כאן זה מכבר, לא הייתה מזיקה.



אולי עדיף להירגע קצת ולחשוב בשיקול דעת מה באמת קורה לנו בריו. כאן הישגה של נבחרת הג'ודאים היא בבחינת היוצא מהכלל שאיננו מעיד על הכלל. מדובר בענף שנבנה נכון מאז מדליות הבכורה שהביאו לישראל יעל ארד ואורן סמדג'ה. פעולה שיטתית כלל־ארצית לצד דמעות האושר של אריק זאבי באתונה הביאה את נציגי הענף אל השוקת, כלומר הפודיום.



רק הם. בינתיים. כי פרט למקום החמישי בקפיצה משולשת של חנה מיננקו, האוקראינית שמפליאה ללמד אותנו פרק בציונות ולמקום השביעי של השייטת מעין דוידוביץ, לא הייתה לנו, כנראה, סחורה ראויה למכור. נבחרת השחייה טבעה במצולות שם, וגם במקצועות מדידים אחרים חלה נסיגה ביחס לעבר. מדוע? אולי מפני שתוך כדי ה"שוויץ" של הרכבת משלחת החורגת מכל קנה מידה, לא זכו שיקולי האיכות לתשומת הלב הראויה.



חנה מיננקו. צילום: Getty Images
חנה מיננקו. צילום: Getty Images



מי החליט שכל ספורטאי העובר את הקריטריון הבינלאומי, גם אם מדובר במקום ה־70 בעולם, זכאי לכרטיס השתתפות באולימפיאדה?



כך "זכינו" להיות מיוצגים על ידי ספורטאים שלא שמענו עליהם מימינו (גם עבדכם הנאמן, הקורא בעניין את מדורי הספורט במלואם), ובענפים שלא ידענו על קיומם בארץ. מי מממן את החגיגה הזאת? האם זה לא בא מהכיס של כולנו? האם שחיינית השחייה הצורנית אנסטסיה גלושקוב תזכה בעוד ארבע שנים בטוקיו לאולימפיאדה חמישית כדי לסיים שוב כמעט אחרונה?



ועוד דבר. בדיקה לעומק מגלה בעבר לא מעט "עריקים". כלומר, כאלה שצצו כביכול משום מקום כדי לעבור את הקריטריון האולימפי ולאחר מכן, בדרך כלל לאחר שכשלו, נעלמו כלעומת שבאו לטובת סיר הבשר בעולם. דרך אגב, אין הדברים מכוונים לחותר הקיאק מיכאל קלגנוב, שזיכה אותנו במדליה יחידה באולימפיאדת סידני 2000 ונאלץ לעזוב את הארץ מאוכזב על שלא זכה לסיוע ממשרד הספורט.



אנסטסיה גלושקוב ויבגניה טטלבאום. צילום: רויטרס
אנסטסיה גלושקוב ויבגניה טטלבאום. צילום: רויטרס



כן, משרד הספורט. מעניין אם בעקבות תקופת שהותה שם, תצליח השרה מירי רגב להביא למהפכה הנחוצה בכל הנוגע לייצוג מדינת ישראל באולימפיאדות. אומנם מחדש הרעיון האולימפי, הברון הצרפתי פייר דה קוברטן, טבע את האמרה "העיקר ההשתתפות", אבל כולנו מצפים להשתתפות מכובדת יותר מבלי להשתגע. בינתיים אולי ננוחם בכך שמעצמות ספורט בעבר, כמו פינלנד וכמו פורטוגל, משתרכות אחרינו עם מדליית ארד יחידה. אם תרצו, גם זאת נחמה.