יאללה, אמר שלומי לפני כמה חודשים, הולכים לפואד. למה מי מת? שאלתי. יאללה יאללה, אתה והחוכמות שלך. בעיה: פואד הוא סיפור היכרות של עשרות שנים. עליות ומורדות. כאילו ידענו הכל על פואד הטוב והמיטיב, וזה הרע והמכוער, אבל אף אחד לא חשב על כספות עם מאות אלפי דולרים, ואפילו ללא סיפור כיסוי הגיוני. צלצלתי לשמוליק שם טוב. הולך?, שאלתי. צריך לחשוב, אמר, פצי אומר שאם לא אגיע זו בגידה. בעיה: מי בוגד כאן במי? אבל מוטי שקלאר אומר שזאת מצווה אז יאללה הולכים.

זה היה אירוע שמסווג תחת הכותרת "ניחום אבלים", אבל המת מוטל לפנינו. חי, אבל בהחלט לא פואד. אחיזת היד רפה והמבט משדר את המפולת שקרסה עליו ובתוכו. נראה הרבה יותר גרוע מאז שחיסלתי שלא במכוון את הרומן שלו עם חוסני מובארק, ואז הוא צעק ונדמה לי שאפילו בכה. פואד היה אז איש הקשר של אולמרט לצורך הרגעת הרצועה ושיתוף המצרים בהסדר עם הפלסטינים (יש! האיש שלנו בהסדר עם אבו מאזן!). בסרט דוקומנטרי שעשיתי סופר על חיסול גדוד הקומנדו המצרי במלחמת ששת הימים בפיקודו, והוא הוחרם על ידי הממשל המצרי וגם נידון למוות שלא בפניו.

אז על מה נדבר היום, כמה כסף בדיוק היה בכספת? אני נקי, הוא אמר לנו, התקשורת כולה התנפלה עלי. ועכשיו אף אחד לא מתנפל עליו, אלא בחיבוקים ובנשיקות. השולחן, כמו תמיד, עמוס בתקרובת וזרם בלתי נגמר של ברבוניות בריח ים שחלפו ככה דרך אגב בשמן רותח. 20־30 ותיקי שקד שעשו מסלול שאיש לא עשה לפניהם, ואני לא בטוח שנעשו כמוהו אחריהם. לטוב ולרע. פצי מדבר על אחריות לאומית וג'קי ג'קסון מ"ידיעות אחרונות", שאלוהים יודע לאן נעלם, לפתע הפציע ודיבר על פואד המפקד המופלא, ואיציק ספקטור, ודני פרל, ודני בר עוז, וקדוש האיש והשפם. יא פואדי, אתה זוכר איך?

פואד מכונס אל עצמו. מנענע בראשו כלפי הדוברים. העיניים אומרות הכל. זכרתי איך מנע בטלפונים בהולים (בלילה, בלי שממש הכיר את האיש שבגללו צלצלתי אליו) למשרדי הממשלה שממונים על הוצאה לפועל, למשטרה ולראש עיריית חדרה (מזכירתו דיווחה למחרת), מלהשליך לרחוב גרוש עם שלושה ילדים. ואיך המשיך ודאג למחרת שעמידר תאפשר לו להמשיך להתגורר באותה דירה.

בשום פנים ואופן אני לא מדבר, אמרתי לשלומי. בסדר, הסכים שלומי, ואז אמר לפתע: עכשיו תורו של רן. פואד חביבי, אמרתי, עזוב אותך מכל השטויות האלה. תשים זין. משפחה ובריאות זה מה שהחיים מציעים, וזה המון.

וכך הוא הלך ונעטף בסיפורי היחידה. איך הגיע לבסיס הסודי בשעת חשיכה. הש"ג עצר אותו בשאלה מי זה? הוא השיב: פואד. אין כניסה לערבים, אמר הש"ג. למחרת השליכו עליו ציבורית בחדר האוכל כשאמר: נגמר הברדק, אצלי יהיה סדר. ואיך מנע יציאה לפעולה מאחורי קווי האויב בתעלה עד שהצוותים יהיו מוכנים. וכך המשכנו ועטפנו את פואד המוכה בתכריכים שאין מנחמים מהם: אין, לא הייתה ולא תהיה יחידה כמונו. לא ה־101 ולא מטכ"ל ולא שלדג - כולם גיבורים משוכללים מאיתנו – אבל איש לא שיחק אותה כמו ותיקי שקד. לטוב ולרע. על הכדורים שפגעו, ובעיקר אלו שכמעט פגעו. הכל רק לא על הכדור האחרון, שהיה הקטלני מכולם. מה שהיה היה, שילמת בגדול פואד, מכאן ואילך הכל נסלח.