שישה ימים לפני סוף מסלול, ויש חמיצות באוויר. דווקא בשבועיים האלה, שבהם עברנו כל אטרקציה בארץ, ציירנו בכל צבע גואש, ראינו את סרטי דיסני בגרסה המקורית ובדיבוב, הרכבנו ופירקנו פאזלים ואכלנו אבטיח במינונים בלתי סבירים לבן אנוש, מגיעות התמונות הבאות בפייסבוק. אלה נסעו לניו יורק והעלו חיבוקים מטיימס סקוור; ההם ביקרו ביוון והוסיפו פילטר טורקיז לחוף שממילא לא היה צריך חיזוקים; ומי שנשאר בארץ צילם את תמונת האולם המשמימה מההופעה של לואי סי־קיי, כולל שיתוף מקום, אם מישהו לא הבין מה הוא רואה, וכך זה ממשיך.

החיים של כולם יוצאים מן הכלל. רק הצלחות, עליות, חיוכים, אוכל טעים וחברים נהדרים. לא פלא שמחקרים מראים ששיעור הדיכאון עולה לאחרונה - קיבלנו פלטפורמה שמאפשרת לנו להשוות את החיים העלובים שלנו לאלה של החברים שלנו בכל שנייה ביום.

בפועל אנחנו מקבלים רק את הדגימה המזערית והמאושרת של החיים שלהם, אז במקום להרגיש בסדר עם עצמנו אנחנו תוהים איך נוכל להתחרות בזה. איך החיים שלנו יכולים להיות טובים כשאנחנו נכנסים באמצע יום עבודה מתסכל לפייסבוק ומגלים שחברים שלנו כל היום בחו״ל. ואיך הם יוצאים כל כך פוטוגניים, למען השם. אני חייבת לרזות לפחות בארבעה קילו, להתחיל לעשות ספורט ולרכוש מלתחה חדשה. זה בכלל לא משנה שהם צילמו 739 תמונות קודמות שבהן הסנטר הכפול נראה היטב ואגלי הזיעה הציצו מתחת לבית השחי והחיוך נראה אידיוטי והדאק פייס, הו, הדאק פייס.

יוקר המחיה? סייעת שנייה בגני הילדים? מאבק על עתידה של מערכת הבריאות? עזבו אתכם. אני רוצה להציע תנועה סולידרית חדשה, שמבקשת להתאים את החיים שלנו ברשתות החברתיות למציאות. תנו לי תמונות של ייאוש, של עצבים על מוקדי שירות לקוחות. פרסמו תמונות שלכם כשרק קמתם בבוקר, עדיף מוקדם, אחרי לילה שבו הילדים העירו אתכם כמה פעמים ולפני שסילקתם את קרומי העיניים שלכם. אני רוצה לראות אתכם ביום שבו התאמת הבגדים דרשה את טיפולה של משטרת האופנה, את קפלי הבטן כשאתם יושבים בבגדי ים ליד הבריכה. אולי גם קצת תמונות של היערכות לשינה בתשע בערב, כי היום הזה גמר אתכם לפני שאתם גמרתם אותו.

על כל תמונה משפחתית מאושרת מאיזה אתר יפהפה בארץ או בחו״ל אני מבקשת תמונה של הילד שלכם משתטח בכניסה לחנות מול מיליון אנשים, צורח ודורש את התחנה החדשה של סמי הכבאי. אני רוצה לראות את הבגדים של הילדים שלכם אחרי שבע פעמים שבהן ניסיתם לכבס את הכתמים של הגלידה והנזלת. זו אנושיות. זו חברות אמיתית - להראות את התמונה כולה.

יש לי חבר אחד (!) כזה מתוך כמה מאות, שמקפיד לבטא את תחושותיו המורכבות כלפי, נגיד, יום ראשון מדי שבוע. אותו אני אוהבת במיוחד. לעידו קשה ללכת למכון הכושר, הוא משתוקק לחופשה גם בימים שבהם היא רק חלום רחוק, והוא לא מתבייש לבכות על פחמימות שלא יכניס בגלל הדיאטה שהחיל על עצמו. צ׳יפס בעיקר. יש לו איזה עניין לא פתור עם צ׳יפס. הוא מעלה פוסטים מדהימים על הזיפת שברווקות ועל האכזבות שבחייו. וכל זה ללא טיפת מרמור.

הוא מעלה באותה המידה תמונות של המשפחה התומכת והזורחת שלו ומפרגן לחברים בלי הפסקה. וגם כותב על ההצלחות המקצועיות שלו. כל פוסט דיכאון שלו מהמכון בשבת בבוקר הוא למעשה עוד לבנה בחומת הניצחון שלו מול הקשיים. הוא שמח וטוב לו, אבל יש לו גם רגעים פחות ממצוינים. אני מעריצה אותו יותר ומעדיפה אותו על אלה שמנסים להראות כמה החיים שלהם מושלמים, כי לו אני מאמינה. הוא הרי במידה רבה - אני.

זו הבעיה, כולם ממילא שופטים את כולם כל הזמן. אנחנו יושבים מאחורי המסך ברגעי השבירה בעבודה או בבית ומוסיפים או גורעים נקודות מדירוג החיים שלנו על סמך מה שאנחנו רואים בפרופילים של אחרים. המחשבה שבהסתרת החיים האמיתיים היא הגיונית, למה לספק להם חומר? למה לגלות להם שאתה לא תמיד מאושר?

אז הנה, אני מוציאה את הניסוי החברתי שלי לדרך: #החייםהאמיתיים. זה יהיה ההאשטאג. נכון לעכשיו, אם מחפשים אותו באינסטגרם מוצאים תמונות שמשקפות חיים של אוליגרכים וחיים בסרט יותר מאשר אנשים שמדממים אם פוצעים אותם, ולכן יש צורך אמיתי בשינוי חברתי שיהפוך את כולנו למאושרים יותר.

תנו לי בראש עם החצ׳קון החדש שיצא לכם היום על הלחי, פנקו אותי בתמונה מהנסיעה הצפופה באוטובוס ביום אוגוסט ריחני, תייגו את עצמכם בתמונה מחויכת מהתור האינסופי בדואר. אין צורך להיות ממורמרים, אפשר ורצוי להיות משעממים. מי יודע, אולי לפחות עד ראש השנה, נוכל לחזור לפרופורציות.