מה צריך תלמיד בית ספר לדעת? אין תשובה אחת לשאלה הזאת – יש הרבה תשובות, שהתרכובת הנוצרת מהן היא סדר היום המבולגן, הלא אחיד, הלא מאורגן והלא מנומק של מערכת החינוך שלנו. הנה דוגמה: במערכת החינוך הממלכתית של ישראל מבזבזים לא מעט שעות על זהירות בדרכים. זה נושא משעמם, טפל. הוא הוכנס לבתי הספר לא במעט בשל פעלתנותן של קבוצות לחץ שוחרות טוב של מי שמאמינים שכך יצילו חיי אדם.
אבל כמובן זה נושא שאינו ראוי לתואר השכלה, אלא לתואר כישורי חיים. האם תפקידו של בית ספר להקנות השכלה או ללמד כישורי חיים? ואם כישורי חיים, מדוע זהירות בדרכים כן, ותיקון תקלות במערכת החשמל הביתית לא? ואם כישורי חיים, מדוע נשחק החינוך המקצועי לטובת החינוך העיוני? ואם כישורי חיים, למה שלא ללמד שטיפת כלים, סידור ארון הבגדים, הוצאת הכלב, החלפת חיתול לתינוק – דברים שיביאו תועלת, ושעל פי התרשמותי לא מעט הורים (גם אני) נכשלים בהנחלתם?
כפי שאפשר להתרשם, אני סבור שהוראת הזהירות בדרכים בבתי הספר מוגזמת, אם לא מיותרת. חצו כביש בזהירות. חפשו מעבר חציה. אל תעברו באדום. הנה – נגמר השיעור. אחרים, כך אני מתרשם, מתרגזים יותר על מערכי שיעור אחרים: יש מי שסבור שמלמדים יותר מדי תנ”ך, או פחות מדי. שמקנים פחות מדי ערכים, או יותר מדי, או את הערכים הלא נכונים. שרמת העברית נמוכה. או שהוראת העברית – בעיקר שיעורי הלשון הטרחניים – כושלת.
שהמערכת מתעלמת מהשירה הנפלאה של יהודי המזרח, או שהיא מתעקשת להכניס לתוכנית הלימודים שירה בינונית רק משום שנכתבה במזרח. שצריך יותר מתמטיקה, או שיש דגש מופרז על מתמטיקה והזנחה של מדעי הרוח. שחסרה ציונות – או שיש נטייה ללאומנות. כל אזרח וקובלנותיו, כל הורה והעדפותיו, כל מגזר וגחמותיו.
יש יתרונות למערכת חינוך ממלכתית גדולה, המנתבת את כלל החברה על פי סדר יום אחיד. יש לה גם לא מעט חסרונות. היא כופה על ילדי שיעורים של זהירות בדרכים. היא כופה על ילדיך יהדות על חשבון אנגלית. היא כופה על ילדינו את שיריו של ביאליק או, להבדיל, את אלה של ארז ביטון. לא במקרה מי שהחינוך באמת חשוב לו – החברה החרדית היא הדוגמה המובהקת – משתדל לשחרר את עצמו מהמערכת הממלכתית ודואג לעצמו לחינוך על פי סדר העדיפות הפרטני שלו.
מה צריך תלמיד לדעת? זו קודם כל שאלה אידיאולוגית (יותר ציונות או יותר דמוקרטיה), ואחר כך גם שאלה של הערכת הזדמנויות וסיכונים (יותר מתמטיקה או יותר נגרות), ואחר כך גם שאלה של תעדוף משאבים (יותר לפריפריה או יותר למצוינות). זו שאלה מדינתית – מה צריכה מדינת ישראל שתלמידיה ידעו – וזו גם שאלה אישית ומשפחתית – מה צריך שמואל רוזנר שילדיו ידעו. זו שאלה שלמערכת מדינתית לא יכולה להיות עליה תשובה מלאה, העונה על שאיפות כלל האזרחים, אלא רק תשובה חלקית.
לכן מוטב היה שהמערכת הזאת תשאף לצמצם את נוכחותה בחייו של התלמיד. שתפריט את עצמה עד כמה שאפשר. המדינה יכולה להתנות תמיכה כלכלית בגרעין מצומצם ככל האפשר והכרחי בהחלט של לימודי ליבה (אבל בלי פשרות וקריצות - נראה את המדינה עושה את זה!). והיא יכולה לתת חופש להורים, למנהלים ולרשויות המקומיות להחליט בכל השאר.