"האיום הפנימי צריך להדאיג אותנו יותר מהאיום החיצוני", אמר שלשום ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, בהתבטאות פומבית ראשונה מאז עזב את תפקידו. "אם חברה מפולגת חוצה סף מסוים, אתה יכול במקרה הקיצוני להגיע לתופעות כמו מלחמת אזרחים. לצערי, המרחקים מצטמצמים ואני חושש שאנחנו בכיוון הזה. בסיכומו של דבר, רב המאחד על המפריד, אבל בתוך החברה הישראלית יש כאלה שנוח להם להדגיש את המפריד ולא את המחבר.
קשה להניח את האצבע על קבוצה או מנהיג, כי זה קיים בכל אחת מהעדות במדינה. לכל קבוצה הדברים הייחודיים לה, אבל יש דברים שמאחדים את כולנו, כי מדינה היא איחוד וייחוד", את הדברים האלה אמר מי שעמד בראש המוסד לתפקידים מיוחדים בחמש השנים האחרונות במסיבת עיתונאים שקיים לקראת צעדת שביל הבנים לזכר חללי צה"ל בני העדה הדרוזית.
דבריו מתחברים היטב לתחושות העולות מהציבור ובאות לידי ביטוי בתוצאות סקרים שנערכו השבוע לרגל החזרה ללימודים: רק 20% סבורים שמערכת החינוך באמת מכינה את ילדיהם לעתיד; 50% סבורים שהמורים בכלל לא מכירים את התלמידים ומאוכזבים מתפקוד המערכת, 60% מחפשים חלופות חינוכיות, מה שלא מפתיע לאור העובדה שיותר מ־59% חושבים שמערכת החינוך היא לא יותר מ"בייביסיטר".
וזה עוד לפני שדיברנו על הילדים. מחקרים שנערכו לאחרונה מראים כי רובם המוחלט של הילדים סובל בבית הספר, שאין קשר בין הזמן שהם מבלים בו לבין החיים האמיתיים ושהמורים לא מכירים אותם ולא מתחשבים בצרכים הרגשיים החברתיים שלהם. נתונים אלה מעוררים דאגה, כי על פי סיכום 270 מחקרים שנערכו בתחום, עולה מעל לכל ספק שגורמים רגשיים חברתיים הם בעלי ההשפעה הרבה והמשמעותית ביותר על למידה והישגים בבית הספר. יותר מדרכי ההוראה בכיתה ויותר מעשרות גורמים אחרים שנבדקו. כלומר, גם על פי צורכי הילדים הגיע הזמן לעדכן את "המוסד" שנקרא בית הספר.
נתונים ומחקרים אלה, כמו גם חוסר שביעות הרצון הגורף של ההורים, של התלמידים ושל המורים, מעוררים שאלות ותהיות רבות בקרב כל העוסקים בתחום: בראשן, האם מערכת החינוך המסורתית שהוקמה במאה ה־19 מתוך צורך ברור ומוגדר לספק גדודי פועלים לקווי הייצור, עדיין רלוונטית בעולם מאותגר טכנולוגית במאה ה־21? עולם שבו רוב המקצועות המסורתיים כבר הולכים ונעלמים, עולם שבו ילד או נער מבלה בממוצע ארבע שעות ביום מול הסמארטפון ויכול בלחיצת כפתור להגיע לנהרות של מידע בהיקף ובעושר שאבותיו לא יכלו לחלום עליהם בתקופת חיים שלמה.
האם לא הגיעה העת לערוך רפורמה אמיתית בבתי הספר? אולי הגיע הזמן לחלק את העולם החינוכי לשני תחומים: הראשון יעסוק בהשכלה ויכלול לימודי ליבה ורכישת ידע במקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך, ספרות וכו'. את התחום הזה ילמדו מורים מקצועיים שתפקידם יהיה להקנות את הידע המוגדר בצורה יעילה, ברורה, מעניינת, עדכנית ואיכותית.
התחום השני יעסוק בחינוך החברתי ויכלול הקניית ערכים, חינוך לחיבור בין שונים ולהכרת האחר, בצד טיפוח רגשי-פסיכולוגי, העצמת הילד המתבגר והכנה לעולם מאותגר טכנולוגית. במסגרת זו יהיה מקום נרחב להכשרה מעשית ולהתנסות חווייתית ומקיפה בבניית מערכות יחסים בינינו. אין צורך להמשיך לנסות למכור לנער את הססמה הכושלת "האחר הוא אני", וגם לא לנסות "להתיך" אותו לתוך תרבות ישראלית אחת. יש צורך ללמד אותו על ייחודיותה ועל שונותה של כל עדה וקבוצה בחברה הישראלית המגוונת, להציג בפניו את העמדות ואת תפיסות העולם השונות ולחשוף אותו לתרבויות שונות מאלה שהוא מכיר.
נדבך נוסף וחשוב הוא מפגשים מובנים עם "אחרים" מסוגים שונים (דתיים וחילוניים, ותיקים ועולים, פריפריה ומרכז וכן הלאה), ובצדם עבודה מתמדת ושיטתית על בניית קשר נכון מעל להבדלי התרבות והמנטאליות. התהליך שיעבור הילד או הנער המתבגר אמור להכשירו לעבוד בצוות, ללמדו להתמודד עם קונפליקטים בדרכי נועם, ולתת בידיו כלים לבנייה ולטיפוח של קשר אמיתי, כן ואמיץ, שיודע להתמודד ולהכיל אנשים שחושבים, שנראים ושמתנהגים אחרת ממני. גופי ידע חדשניים כמו חוכמת ההמון ואינטליגנציה קולקטיבית יכולים גם הם להיות לעזר כאן.
בצד הצורך להכין את הילד להיות אדם, לא נפקד גם הצורך להכין אותו לחיים: ניהול חשבון בנק, היכרות עם עולם המשפט, הביטוח הלאומי, עולם התעסוקה וגופים נוספים במגזר הציבורי. כל אלה הם רק חלק מכישורי החיים שנכון וצריך להקנות לו, ואין כל סיבה לחכות להיותו סטודנט. בצד זה חשוב לשלב סיורים למפעלים, חברות הייטק, בתי חולים ועוד, וכן לשלב את הילדים בקהילה ולאפשר להם להשתתף בפעילות חברתית וקהילתית.
אין ספק ששינוי כזה דורש הגדרות מחודשות של חזון ומטרות של מערכת החינוך הישראלית, ובתוכה גם שדרוג מובנה של הכשרות המורים וצוותי הניהול וההיגוי. לשם כך יש צורך לפתח הכשרות המספקות לאנשי החינוך כלים לפיתוח יכולת האינטליגנציה הרגשית והשכלית של דור העתיד, וגם תכניות וכלים פרקטיים ליישום למידת ידע חווייתית ורלוונטית ופיתוח מיומנויות לתקשורת בין־אישית איכותית.
במילים אחרות, הגיע הזמן להגדיר מחדש את מושג החינוך ולהציע הסתכלות חדשה בעולם החינוך העכשווי, בעיקר בפריזמה החברתית־חינוכית. את הלימוד בכיתה סגורה, את שינון הידע הארכאי ואת המרדף הקר והמנותק אחר ציונים, יש להחליף בגישה ששמה לה למטרה להכין את הילדים קודם כל להיות בני אדם החיים במאה ה־21 על אתגריה השונים. היום החלק הרגשי־חברתי־קהילתי איננו עוד תוספת יפה או תבלין חביב, אלא תוספת הכרחית ולא פחות חשובה, ואולי הוא המנה העיקרית. כי האתגרים החברתיים הפנימיים שבפניהם אנו ניצבים כיום, עמוקים וחשובים לא פחות, אם לא יותר, מהנטייה שלנו לעסוק באתגרים החיצוניים. בהצלחה.