קשה לי להתייחס למה שאירע אתמול באתר הבנייה ברמת החייל כי אינני מצוי בפרטים. אבל מה שכן אוכל לומר הוא שאירועים כגון אלה מעלים על נס את החשיבות לתשומת לב יתרה לשני נושאים שהם הבטן הרכה של ענף הבנייה: האיכות והבטיחות. שניהם לא כל כך ניתנים לכימות ממבט ראשון, אבל בסופו של דבר עולים ביוקר.

בתחום הבטיחות, ענף הבנייה מעסיק פחות מ־10% מכוח העבודה במשק, אבל חלקו בתאונות קטלניות באופן עקבי הוא 50% ויותר, כך במשך עשרות שנים. בכל קנה מידה, זהו הענף הכלכלי המסוכן ביותר מבחינת עיסוק. אגב, לא רק בארץ אלא גם בעולם כולו – ענף הבנייה מוביל בתאונות עבודה. זה נובע בעיקר מהתנאים הלא יציבים באתרי הבנייה. כל הזמן יש השתנות גם של המקום וגם של הזמן, וישנה תחלופה גדולה של צוותים שאינם מודעים מספיק לעבודות של צוותים אחרים באתר.
כתוצאה מהדינמיות הזאת, אי אפשר לנהל את הבטיחות כפי שנוהגים לעשות זאת במקומות עבודה עם שגרה קבועה, שבהם נוקטים גישה של איתור מפגעים והסרתם. זאת לעומת ענף הבנייה, שבו המפגעים נוצרים כל הזמן ובהפתעה. פתאום מצטרף צוות חדש של עובדים ששייך לקבלן משנה שלא היה באתר אתמול ושלשום. צוות כזה יוצר סכנות חדשות לעצמו ולאחרים, וגם חושף את עצמו כקורבן פוטנציאלי לסכנות של צוותים אחרים, שהוא בכלל לא מודע לאופי עבודתם ולסכנות שהם מייצרים.

ראש הממשלה בזירת האסון ברמת החייל. צילום: קובי גדעון, לע"מ

 

כיוון שבאתר בנייה יש 20־30 קבלני משנה שונים, המשנים את מקומותיהם כל הזמן, התאונות יכולות לבוא מכל כיוון - הן על ידי נפילה מגובה, הן על ידי היתקלות במכשול, הן על ידי הסרה של איזשהו אמצעי ששירת צוות אחד אבל מפריע לצוות אחר להתקדם בעבודה וכדומה. זה מסביר למה התאונות שכיחות כל כך. 
לכל זה אפשר להוסיף את "הצמצום" ו"החסכנות" של כוח אדם ניהולי מקצועי שלוקח אחריות כוללת ודואג לאינטגרציה, לבטיחות ולאיכות. וכך אנחנו מגיעים למצב שהתאונות הן רק שאלה של זמן וסטטיסטיקה. כך גם לגבי הצוותים עצמם, שלעתים הפועלים בהם מתחלפים בקצב מהיר, והם זמניים ולא מקצועיים. 
גם האיכות במצב דומה – עושים את המינימום ההכרחי כדי לקבל את התעודות הדרושות, אבל מעט מאוד, אם בכלל, מעבר לזה. התוצאה העגומה היא שבמה שאפשר לחסוך בשקל, אנחנו מוציאים פי שישה על תיקונים לאחר האכלוס, בשל האיכות הירודה.
הכותב הוא ראש המכון הלאומי לחקר הבנייה בטכניון