חמש שעות (עם הפסקה אחת בלבד) ארך המפגש של חברי מערכת "מעריב", ואני בתוכם, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאנשים בעלי בעיות קשב וריכוז כמו שלי מפגשים מהסוג הזה יכולים להוות עילה להגשת תלונה בוועדת האו"ם לזכויות האדם.

אולם עדיין, נדמה שעוד הרבה לפני שהנוירוטרנסמיטרים החלו לשדר לי אותות מצוקה היישר ממערכת העצבים שהודיעה שכל מערכות הקשב והריכוז קורסות זו אחר זו, ישבתי שם והבנתי שאני חייב התנצלות. זה היה תוך חצי שעה מפתיחת הפגישה עם נתניהו. תוך חצי שעה הבנתי שבפעמים הבודדות שכתבתי על פוליטיקה בטור זה, פשוט בזבזתי את זמנכם. כי המציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיה נדמה לי. היא כוללת הרבה יותר פריטי מידע והשקפה היסטורית ממה שיש לי. אני מודה בכך. ואני מתנצל על כך.

אבל זה לא רק אני. רבים ממי שכותבים על פוליטיקה בעיתונים אינם מצוידים בידע וביכולות הניתוח ההולמים. אני יודע שאני הולך להסתבך עם חבריי לענף, אבל בכל זאת אומר זאת: עיתונאים וכותבים, וכמובן אני בתוכם, מטבעם הם נרקיסיסטים ורודפי תהילה - חלקם יותר וחלקם פחות - ולכן הם נמשכים לכתיבה על פוליטיקה ובמיוחד על בנימין נתניהו (וגם על אשתו שרה).

מדוע זה? מכיוון שכתיבה על נושאים אלה מושכת את תשומת הלב הגדולה ביותר, במיוחד ברשתות החברתיות. סביר להניח שככל שתכתוב יותר על נושאים אלה - יזכרו אותך יותר ותשב ביותר פאנלים בטלוויזיה, ועל כן הפיתוי גדול. זו האמת.

ואם לא הסתבכתי מספיק עד עכשיו, אני חייב להוסיף שהצורה בה כמה עיתונאים דיברו אל ראש הממשלה במהלך הפגישה היתה פשוט מבזה. אפס כבוד. הבן אדם בכל זאת ראש הממשלה. גם אם לא בחרת בו, הוא נבחר מטעמים דמוקרטיים ואפילו רק בשם הדמוקרטיה הוא ראוי ליראת כבוד הרבה יותר גדולה ממה שהרגשתי שקיבל.

ניסיתי לדמיין בראשי את אותה פגישה מתקיימת עם ראש ממשלה אחר, יצחק רבין למשל. אני בטוח שבמקרה כזה כולם היו פותחים את דבריהם ב"אדוני ראש הממשלה".

* *

ונכון שפתחתי עם הרהורי חרטה על דברים שכתבתי, אבל עדיין ישנו טור אחד בנושא פוליטיקה שכתבתי בעבר ועליו אני לא מתנצל. האשמתי בו את נתניהו בהיעדר אידיאולוגיה, או לכל היותר אידיאולוגיה עמומה, ועל כך שהוא מזגזג בעמדותיו בהתאם למי שעומד מולו (מול האמריקאים הוא בעד שתי מדינות לשני עמים, מול הציבור הישראלי לפני הבחירות הוא אומר שלעולם לא יאפשר הקמת מדינה פלסטינית). אני עדיין עומד מאחורי המילים, כי מבחינה ציבורית זה בדיוק מה שנראה. יש לציין שטענה זו - שנתניהו נטול תפיסת עולם והמצפן היחידי שהוא פועל לפיו הוא מצפן ההישרדות הפוליטית - היא המעדן האהוב על השמאלן המצוי.

ולכן, בהיותי שמאלן מצוי, הדבר המדהים ביותר שגיליתי בפגישה הוא שבניגוד מוחלט לעמדה זו - נתניהו מחזיק בתפיסת עולם מוצקה, מגובשת, אידיאולוגית, שהוא סוחב עמו במשך שנים. תפיסת העולם הזו הינה קוקטייל שנרקח במשך שנים ממרכיבי חייו: הבית שבו גדל, אביו, השנים שבהן בילה בנערותו בארצות הברית, סיירת מטכ"ל, אוניברסיטת MIT. התפיסה הזו אולי לא כזו חביבה עלי, אבל היא בהחלט רחבה ורב מימדית. בגדול, אפשר לומר שהיא שילוב בין תפיסה כלכלית שמובילה לתפיסה חברתית ולתפיסה מדינית.

מאחר והשיחה היתה שיחה סגורה, שלא לציטוט, אני מנוע מלפרט את הדברים, אבל אני בהחלט יכול לומר שככל שהזמן עבר בפגישה, יכולתי להבין בצורה יותר ברורה דברים שהאיש עשה ועושה.

האמת, חבל מאוד שכבר במשך שנים נתניהו נמנע מלהתראיין. הדברים היו יכולים להיות יותר ברורים לו היה מדבר יותר. לדעתי, ראש הממשלה לא מתראיין גם בשל מניעים פוסט–טראומטיים, שקשורים לניסיונו עם התקשורת (השמאלנית ברובה, יש להודות) וגם מכיוון שהוא אפילו נהנה, באיזשהו אופן, "לענות" אותה בכך שהוא שותק. לדעתי, זוהי הדרך שלו להחזיר מהלומה לתקשורת. רק חבל שבשל הקרב הזה הציבור נחשף פחות לעמדותיו.

* *

אך זה היה רק החימום. כעת מגיע החלק הבאמת מעניין, מכיוון שבזכותו אנודה בוודאי ממחנה השמאל ואשתי לא תדבר איתי כמה ימים. אני מוכרח להודות שבאיזשהו שלב של הפגישה אמרתי לעצמי שאני צריך לקחת יותר בקלות את הבחירות מעתה והלאה ולא לקחת ללב את הניצחונות של נתניהו. פשוט כי באמת מדובר באדם יוצא דופן ביכולותיו. אתה מסתכל על היצע הפוליטיקאים הישראלים ומבין שאין מי שיוכל לו. סלחו לי על ההשוואה הגסה, אבל מדובר במוחמד עלי של הפוליטיקה הישראלית.

במשך חמש שעות האיש ירה מילים ושמר על יכולות ריכוז על–טבעיות כמעט (מניסיוני בתחום, אתה לא יכול להשיג רצף ריכוז אדיר כזה גם בעזרת אמפטמינים מסוגים שונים). ובו בזמן הוא לא איבד לרגע את יכולת ההתנסחות החדה שלו והפגין ידע כללי שקשה שלא להתפעל ממנו. הוא אפילו הצליח להצחיק שלוש פעמים. נכון ששלוש הצחקות בחמש שעות זה לא איזה הישג כביר, אבל נדמה לי שיחסית לפוליטיקאים זה לא רע בכלל. על כריזמה כמובן שאין מה לדבר. אבל זה לא חדש לאף אחד.

ראיתי הרבה הצגות טובות בחיי. ראיתי את רובין וויליאמס עושה סטנד–אפ במועדון בלוס אנג׳לס והרגשתי שאלוהים נמצא בקהל וצוחק יחד איתי. ראיתי את RUN DMC מופיעים ביחד עם אירוסמית׳ ועושים יחד את "walk this way" בפני עשרות אלפים בניו ג׳רזי קצת לפני שג׳אם מאסטר ג׳יי נרצח והלהקה התפרקה. ראיתי את רג׳י מילר קולע 25 נקודות ברבע אחד במדיסון סקוור גארדן ומשאיר את מנהטן בהלם קרב. ראיתי את בני יהודה נשארת במחזור האחרון בליגת-העל והבנתי שרוח יכולה לנצח סטטיסטיקה. אבל המופע הטוב מכולם הוא זה שראיתי השבוע במשרד ראש הממשלה. מופע היחיד של בנימין נתניהו.