עם פרוץ מלחמת השבת התורנית, התארגן השיח הציבורי על פי התבניות המוכרות לכולנו משנות ה-90 הסוערות: מדינת הלכה, חרדים נגד חילונים, מאבקים פנימיים בתוך הקואליציה. הרבה פחות תשומת לב הוקדשה לשאלה: איך הגענו למצב שבו הנהגת המדינה מנותקת כל כך מהאזרחים שהיא אמורה לייצג? קל לזהות את הניתוק הזה כשדמויות פוליטיות מפגינות התנשאות על הציבור (ח"כ דוד ביטן: "שייסעו באוטו") או דו-פרצופיות חריפה (ראש ממשלה שטבחים מאכילים אותו ואת בני ביתו תוך חילול השבת פוגע במשק וביומיום הישראלי כדי "לשמור על השבת").



אבל ניתוק הממשלה מאזרחי ישראל מתבטא בכל תחומי החיים, והוא חמור בהרבה מפקקים בשבת. הוא בא לידי ביטוי, למשל, בכך ש-70% מהישראלים תומכים בנישואי גאים, ובכל זאת עשרות היוזמות לכינון נישואי להט"בים ובריתות זוגיות סוכלו בשנים האחרונות בזו אחר זו. רובם המכריע של הישראלים תומך גם בחיסול המונופול של הרבנות על נישואים וגירושים בישראל, אך שרי הממשלה חושבים אחרת. 72% מהציבור תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, ובהם רוב הדתיים, אך הממשלה מתיישרת בהתאם לכוחות אחרים. הניתוק הזה הוא גם הסיבה לכך שאף שרוב הישראלים תומכים בפתרון שתי המדינות, ורובם המכריע מתנגד לסיפוח השטחים ולהקמת מדינה דו-לאומית - הממשלה ממשיכה לפעול בכל כוחה כדי למנוע כל הסדר עתידי עם הפלסטינים.



פארסת העבודות ברכבת והיוזמה לסגירת עסקים בשבת הן החוליה החדשה בשרשרת הניסיונות להשליט השקפת עולם ואינטרסים של קבוצות קטנות עם לובי חזק - מתנחלים, חרדים או במקרים אחרים טייקונים - על שאר הציבור בישראל. למרבה התדהמה, המאבק הזה נתקל בהתנגדות חלושה מצד מי שאמורים לדבר ולפעול בשם רוב הציבור, חילונים מסורתיים ודתיים ליברליים, שלא מעוניינים במדינת הלכה ומוצאים את עצמם מותקפים ונטולי נציגות פוליטית. כך נציגי המגזרים המועדפים, ששולטים בממשלת נתניהו, יכולים לנהל את ענייני המדינה על פי אמונתם. ארץ ישראל השלמה מעל הביטחון, קדושת השבת מעל הכלכלה, שנאת המיעוטים מעל ערכי הסובלנות, השוויון או האיסור על אפליה.



מיעוט דתי שמעוניין לקיים בישראל מדינת הלכה גזענית ואנכרוניסטית




האם למצעד הגאווה מותר לצעוד בבאר שבע? או ש"הרגשות הדתיים", במקרה הזה הומופוביים, הם שיכתיבו את ההתנהלות במרחב הציבורי? האם מותר לי לשיר במרחב הציבורי? או שה"איסור על שירת נשים" קובע מה מותר לנשים לעשות בפרהסיה? האם החזון שלנו למדינת ישראל הוא חזון דמוקרטי, ארצי ורציונלי שמקדם חירות ופלורליזם, או חזון משיחי ושמרני, עוין לנשים, להט"ב וללא-יהודים? זה לא סיפור על חילונים נגד דתיים, אלא על מיעוט דתי שמעוניין לקיים בישראל מדינת הלכה גזענית ואנכרוניסטית, על ממשלה שנכנעת לו, ועל מנהיגי אופוזיציה שמארגנים בינתיים מערך הסעות במקום לייצג את המצביעים והמצביעות שלהם.



ההפגנה בבאר שבע. צילום: טימי אבוקסיסההפגנה בבאר שבע. צילום: טימי אבוקסיס



הימין הדתי מנופף במילים כמו "סובלנות", "חופש דת" ו"חופש הביטוי" כדי להסוות את מטרותיו וערכיו תחת מעטה מלטף של קדמה, פתיחות וזכויות אדם. הנהגתו לא מאמינה בערכים האלה, אלא רק מנצלת אותם לצרכיה.



בית המשפט העליון פרסם בשבוע שעבר צו ביניים שאוסר על נתניהו לבטל את העבודות ברכבת בשבת, אבל בית המשפט לא יוכל - ואין זה מתפקידו - לנהל את הקרב על דמותה של ישראל. זהו קרב ציבורי, וככזה הוא יוכרע אך ורק בזירה הציבורית. הניתוק הגובר של הממשלה מהציבור הוא מתכון לקריסה פוליטית. כשתהיה כאן אופוזיציה מתפקדת, הם ישלמו על זה. 



הכותבת היא עורכת וחוקרת בארגון מולד