באיחור מיותר של כמה חודשים חתמו אתמול בוושינגטון, ישראל וארה"ב על מזכר ההבנה ביניהם. במונחים נומינליים זהו הסכם חסר תקדים. ארה"ב תעניק לישראל 38 מיליארד דולר לעשר שנים החל מ-2018. זהו סכום שלא הולך ברגל. גם לארה"ב זהו סכום משמעותי.

ישראל ממשיכה להיות הלקוחה הגדולה ביותר של סיוע החוץ האמריקאי. זה לא עניין של מה בכך. רבים בישראל לוקחים זאת כמובן מאליו, אך אסור לשכוח שארה"ב אינה חייבת לתמוך בישראל. איפה כתוב שהיא צריכה לממן יותר מרבע מתקציב הביטחון של ישראל? זה לא חרוט על לוחות הברית וגם לא היה בראשם של נוסעי המייפלאאור.

אבל שלא נחמיא לעצמנו או נשלה את עצמנו. התמיכה והסיוע בישראל, מקורם לא רק באינטרסים אסטרטגיים וביטחוניים או הכלכליים של ארה"ב בעולם. להפך, לא פעם נראה שישראל היא יותר נטל על ארה"ב מנכס שלה. וגם לשיקולי הפנים בארה"ב ולהשפעה השולית הפוחתת של הכסף והשדולה היהודיים יש גבול. לנדיבות האמריקאית יש גם אולי בעיקר שורשים בעולם הערכים הדמוקרטיים, תרבותיים, מוסריים ובזיכרון ההיסטורי משקל נכבד בסיוע.

ראש הממשלה לא יוכל לתקוע טריז בין הממשל לקונגרס

עם זאת, במונחים ריאליים, ההסכם אינו שיפור משמעותי. למעשה הוא צילום מצב, פחות או יותר, של הסכם הסיוע של העשור האחרון. ישראל מקבלת בעשור שבין 2008 ל-2017 3.1 מיליארד דולר בכל שנה. נוסף לכך ישראל הצליחה להשיג בעזרת הקונגרס (ובהסכמת הממשלים) מימון נוסף של מאות מיליוני דולרים לפיתוח של מערכות להגנה מפני רקטות וטילים (כיפת ברזל, שרביט קסמים וחץ).

כעת ההסכם החדש מדבר על "הכול כלול". אומנם הסיוע השנתי גדל, אך נאסר על ישראל לפנות לקונגרס ולבקש תוספות מכל סוג שהוא, גם לא לפיתוח מערכות הגנה מפני טילים אלא רק במצב מלחמה. אבל מצב זה אינו מוגדר. האם מבצע צבאי בעתיד נגד חמאס יוגדר כ"מלחמה"? לא ברור. במילים אחרות, עכשיו ראש הממשלה נתניהו לא יוכל לתקוע טריז בין הממשל לקונגרס.

יתר על כן, הרעה נוספת בהסכם החדש היא שתוך שש שנים תישלל מישראל הזכות להמיר את כספי הסיוע בדולרים לשקלים. בהסכם הנוכחי 26% מהסיוע השנתי – 800 מיליון דולר לשנה (כ-3 מיליארד שקל) - הומרו לייצור בתעשיות הביטחוניות בישראל ולרכישת דלק למטוסי חיל האוויר. מ־2024 תאלץ ישראל להשתמש בכל דולר אמריקאי שהיא מקבלת בחינם לרכישת ציוד במפעלים בארה"ב.

תוצר של ההתנגדות להסכם עם איראן

יתר על כן, אם ניקח בחשבון את עליית המחירים של עשור האחרון, ברור שמחירה של כל מערכת נשק עלה. ולכן בסכום המתוקצב ישראל תוכל לקנות פחות.

נתניהו ואובמה ב-2012. צילום: רויטרסנתניהו ואובמה ב-2012. צילום: רויטרס

וכאן אנו מגיעים לשאלה הגדולה. האם היה אפשר להשיג הסכם טוב ומשופר יותר? זו שאלה היסטורית, בנוסח מה היה קורה אילו, שאין עליה תשובה ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, כמובן, סבור שהתשובה לכך ברורה. לדידו זהו הסכם טוב, שלמעשה הוא - כמו בכל משא ומתן מסחרי - פשרה. יריביו, ולא רק הם, סבורים כי אלמלי התנהגותו המשיחית והאובססיבית ובעיקר השגויה בכל הקשור להתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן, אולי היה אפשר לקבל עוד כמה מיליארדי דולרים. ישראל ביקשה שההסכם יהיה של 45 מיליארד דולר. אנחנו מקבלים 15% פחות.

במילים אחרות, אם ראש הממשלה היה משלים בזמן עם הסכם הגרעין שגיבשו המעצמות עם איראן, לא נואם בקונגרס ומסכים להתחיל במשא ומתן לפני עשרה חודשים, ככל הנראה הייתה ישראל נהנית מעוד כמה מיליארדים מהנדיבות האמריקאית.