מתי חדלה מדינה מלהיות צעירה? אולי כאשר נשמטים מנופה אחרוני מייסדיה. כאשר "אחרון הרומאים" - אולטימוס רומנורום - לוקח איתו את רוחה של תקופה גדולה יותר. יוליוס קיסר השתמש בכינוי הזה בתארו את מרקוס ברוטוס הזקן, אביו של מי שלימים יתנקש בחייו. אחרים השתמשו בו לתיאורם של גנרלים (פביוס סטיליקו, בן המאה ה־4), אפיפיורים (גרגורי הקדוש, בן המאה ה־6), אנשי רוח (סמואל ג'ונסון, בן המאה ה־18).

האמריקנים חוו משבר פוליטי בעוברם מדור המייסדים לדור בני המדינה. ואפשר כמובן להתווכח על השאלה מי נחשב למייסד ומי כבר לא. ג'יימס מדיסון היה אחרון החותמים על החוקה שנותר בחיים. הוא מת ב־1836, כמעט 20 שנה לאחר שסיים את כהונתו כנשיא הרביעי של ארצות הברית. בשעה שמת כיהן בתפקיד הנשיא השביעי, אנדרו ג'קסון, שאומנם לא חתם על מסמכי היסוד של האומה, אך עוד שירת כחייל צעיר - הוא היה בן 13 - במלחמת העצמאות האמריקאית. המעבר מג'קסון ליורשו, הנשיא מרטין ואן ביורן, סימן על כן את סופה של תקופה. "הקוסם הקטן", כפי שוואן ביורן כונה בשל יכולות התמרון הפוליטית שלו, היה הנשיא הראשון של אמריקה שנולד לאחר הכרזת העצמאות. ג׳קסון הוא שמעון פרס שלנו, ואן ביורן הוא בנימין נתניהו.

נתניהו מקבל עדכון על מצבו של שמעון פרסנתניהו מקבל עדכון על מצבו של שמעון פרס

על כן, לצד מיטת חוליו של פרס, מתפללת לשלומו ולהחלמתו, שכבה אתמול מדינת ישראל הצעירה. ישראל שכבר איבדה את דוד בן-גוריון, ואת מנחם בגין, ואת יצחק רבין ואת אריאל שרון. מדינה שפרס הוא מה שנשאר ממנה. לא המדיסון שלה - אבל בהחלט הג'קסון. מי שכבר עמד על דעתו כשהמדינה נולדה, וכבר שימש בתפקיד - תפקיד חשוב יותר מזה של נער שליח בן 13 המתרוצץ בין יחידות מיליציה חמושות - לצדם ובצלם של האבות המייסדים.

קיווה לסגור מעגל

בעוד זמן לא רב, כשנה וחצי שיחלפו כהרף עין, תחגוג ישראל את שנת ה-70 להקמתה, ושמעון פרס אותת לה בימים האחרונים שכבר אינה צעירה. הוא קיווה להיות מי שיזכה לשרטט לה גבולות סופיים, ובכך לסגור מעגל אחד בחייה - אך התקווה הזאת חמקה ממנו. חמקה מזמן. ישראל כבר אינה צעירה, אך אפילו דמותה הפיזית טרם גובשה לכדי מציאות של קבע. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון לא קבעה את גבולותיה הסופיים בימיו, אלא רק כמה עשרות שנים לאחר מכן. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון עוד לא בדיוק ידעה מי היא, ומה תהיה בהמשך, ועוד עמדו לפניה אתגרים קשים מנשוא של התמודדות עם בעיות של זהות ומהות.

מה קורה למדינה כאשר אינה צעירה עוד? היא משתחררת מכמה קיבעונות שליוו אותה כל עוד דור המייסדים השגיח, גם אם בעין חצי עצומה. היא גם מאבדת לא מעט. בעיקר היא מאבדת פרספקטיבה. זה ניכר בישראל של היום, שכבר מתקשה להיזכר מאין באה רק לפני זמן קצר, מתקשה להרגיש ברמת היומיום את גודל ההישגים שהשיגה, מתקשה להתרגש ממציאות חיים שלא היה אפשר אפילו לדמיין כשפרס עמד כאיש צעיר לצדו של בן-גוריון.

ובעצם, נראה שהיה אפשר לדמיין: עובדה, פרס הצליח לעשות זאת. הוא בעל החלומות - לעתים מופלאים, לעתים הזויים - המלווה אותנו מיום לידתנו. ואין קושי מורכב יותר, כואב יותר, מלראות את חלומותינו שרועים על מיטת בית החולים, מורדמים, מונשמים.