1. כשנכתבות שורות אלו מנסה שמעון פרס להיאחז בחיים. הוא נאבק והדיווחים מלמדים על אופטימיות זהירה. איש בן 93 שמתקשר עם נוער וצעירים טוב יותר מאשר הוריהם, איש שאוהב את החיים, את העולם, את המדינה ואת האנשים - שלא תמיד החזירו לו אהבה והערכה. בשנים האחרונות בא התיקון כשנבחר סוף־סוף לנשיא המדינה, והציבור למד לאהוב ולהעריך אותו. והוא "לגם" את ההוקרה בשלוקים גדולים.



פרס מעורב כאן בכל - בביטחון, בשלום, בתעשייה הביטחונית, בצה"ל, בקהילת המודיעין, בחקלאות, במדע, בטכנולוגיה, במדינאות, או כמו שאהב לומר - "מדימונה ועד אוסלו". הוא ידע שבמדינה שלנו ובמזרח התיכון, אם אתה לא נמצא סביב השולחן - אתה על הצלחת, כפי שהסביר לאורחיו מחו"ל.



פחות משנה אחת יצקתי מים על ידיו כעוזרו, כשהיה ראש הממשלה ושר הביטחון, לאחר רצח יצחק רבין ז"ל. הייתי לידו במרתף באיכילוב כשהאחריות על המדינה הונחה על כתפיו, עד להפסד הצורב בבחירות כשנה אחר כך. הייתה זו שנה רווית אירועים ביטחוניים ופוליטיים והוא הפגין כושר עבודה מדהים, לוח זמנים של 20־30 פגישות מדי יום, קבלת החלטות בקצב של מכונה. בשנותיו כנשיא הוא הטמיע פיוס עם כולם: עם בנימין נתניהו, עם החרדים ועם הערבים, שלא פעם בגדו בו והפנו לו עורף, ועם כלל האוכלוסייה. הוא היה איש פוליטי ברמ"ח איבריו, שלמד לעטות כסות ממלכתית ולהתבשם בה.



שמעון פרס. צילום: Getty images



למדתי ממנו הרבה מאוד: פוליטיקה, תקשורת, חשיבה מחוץ לקופסה ואחריות. פעם, כחודש לאחר רצח רבין, קיבל איגרת מהנסיך הירדני חסן וביקש ממני לתרגם ולהציע נוסח תשובה. כתבתי והבאתי לאישורו, והוא הדהים אותי כשחתם מיד. "קראת?", שאלתי. "לא, אני סומך עליך", פסק, "אני בטוח שכתבת טוב". הסברתי לו שהבטחתי לחסן כמה דברים שרצוי וכדאי שיראה - הוא סירב. יצאתי והבנתי את גודל האחריות שעל כתפַי.  שנים אחר כך הוא נדלק על עניין הננו־טכנולוגיה, גייס יועצים ויועצות (הוא העריך יותר נשים ויועצות) והסתער על קידום הסטארט־אפים והמחקר. פעם אמר לי "הבעיה איתך שאתה ובני דורך חושבים במהירות הקול ואני חושב כבר במהירות האור". לך תתמודד.



החיים הפוליטיים האכזריים, ההוקרה המאוחרת והאשפוז בשל אירוע מוחי מדמם מזכירים מאוד את סיפורו של בן דורו, יריבו וחברו, אריק שרון. פרס פעל במקביל לאנשי צבא מובהקים והעריך אותם מאוד: דיין, ויצמן, רבין ושרון - כולם בגרו כלוחמים ונכנסו להיסטוריה כ"עושי שלום", והוא עולה על כולם, גם בתרומתו הבלתי ניתנת לכימות לביטחון ישראל וגם בחתירה לשלום.



כשנכתבות שורות אלה, נישאת תפילה ועולה התקווה כי יופיע בעוד כמה ימים עם חיוך מבויש בפתח בית החולים, יודה לרופאיו ויאמר: "הידיעות על מותי היו מוקדמות ומוגזמות. אני הולך לעבוד...". מגיע לנו עוד קצת עם האיש הענק הזה.


"


2. הסכם הסיוע הביטחוני לעשור הקרוב שנחתם השבוע בין ארצות הברית לישראל גדול וחשוב בכל קנה מידה. עשרות המיליארדים שיצאו מכיסו של משלם המסים האמריקאי לטובת ביטחון ישראל אינם עניין של מה בכך במציאות הנוכחית של צמצום האינטרס האמריקאי במזרח התיכון, של אי ההסכמות בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו, ולנוכח הסחבת שנקט נתניהו בתקווה לקבל יותר בממשל הבא. גם החשד בבית הלבן שיד ישראלית נעלמה פעלה בקונגרס בימים האחרונים להגדלת הסיוע לא הוסיפה.



זהו הסכם חשוב שנחתם בתחושת חמיצות מיותרת, וחבל. זוהי הפעם הראשונה שהאמריקאים מפגינים מחויבות עמוקה לביטחון ישראל לעשור קדימה בהיבט ערכי־ידידותי בעיקר, ולא מכל סיבה אחרת. ארה"ב יוצאת בהדרגה מהאזור, מצמצמת נוכחות ומעורבות, היא אינה תלויה בנפט הערבי ב־80 השנים הקרובות, אבל המחויבות לישראל ולביטחונה גבוה. חבילת הסיוע היא מרכיב חשוב בגיבוי הביטחוני של ארצות הברית לישראל, אך יש עוד ערוצים רבים של מחקר, פיתוח, אימונים, אספקת עודפי ציוד, מחסני חירום בישראל ועוד, שמקנים לצה"ל יתרון איכותי ולמדינה סיוע כלכלי.



בסופו של תהליך, בעוד כמה חודשים, יצטרך מישהו מוסמך מטעם ממשלת ישראל להתייצב בפני אובמה, רגע לפני שיעזוב את הבית הלבן, ולומר לנשיא שתי מילים: "תודה וסליחה". ספק אם יסלח, ספק אם ממשיכיו ישכחו.



ברק אובמה ובנימין נתניהו. צילום: רויטרס


הטעויות של הילרי קלינטון

3. הנה לשם שינוי משהו שאני מבין בו: איננו יודע אם הילרי קלינטון תכבוש את הבית הלבן, אבל אני כן יודע שהיא גרמה לעצמה נזק באמצעות טעויות של טירונית, וחבל. הטעות הראשונה היא שתחת הזרקור הענק של המרוץ לנשיאות לא דיווחה לציבור שהיא חולה בדלקת ריאות ונוטלת אנטיביוטיקה. דיווח כזה היה מקנה תחושה של שקיפות, אמינות ושיתוף, והיה מביא לאהדה, דאגה ואיחולי בריאות. רק להרוויח.



הטעות השנייה הייתה כשלא הודיעה שלמרות מחלתה, היא מתעלמת מעצת רופאיה ומתעקשת להגיע לטקס בגראונד זירו, ולו לרבע שעה. היא הייתה זוכה להוקרה ולהערכה. ואם הייתה נופלת - הייתה נוסקת בסקרים.



הטעות השלישית הייתה שמרגע ההתמוטטות ולמשך שעה ארוכה, לא ניתנה כל הודעה רשמית מצוות הקמפיין שלה על שאירע ועל מצבה. הפקרת הזירה הציבורית יצרה חלל שקלט שמועות, הערכות ואי ודאות לגבי מצבה ומה היא מסתירה. הודעה קצרה ואמינה כי קלינטון התעקשה להגיע לטקס, חשה ברע, פונתה ומצבה יציב וטוב - הייתה מקנה לה נקודות.



הטעות הרביעית היא שהרופאה שלה לא התייצבה תוך שעתיים־שלוש בפני המצלמות ונתנה מידע מוסמך על שאירע. טעות נוספת היא שלא חשפה את תיקה הרפואי, כפי שעושים מנהיגים רבים בעולם, אלא עשתה זאת באיחור. ועוד טעות אחת - לא פורסמו תוצאות תחקיר זועם שערכה עם אנשיה על אשר אירע ועל הטיפול הכושל והחובבני במשבר ועל המסקנות.



הפקירה את הזירה הציבורית. הילרי קלינטון. צילום: רויטרס



4. את המחזה "הזאבים" מאת הלל מיטלפונקט הלכתי לראות בקאמרי, היות ולדעתי מחזות מהסוג הזה הם בבחינת "חובת הציבור לדעת". הדור הישראלי הצעיר שהולך ולוקח כאן את המקל, לא תמיד למד, לא תמיד חווה ולא תמיד שמע על שהתרחש כאן - בישראל הצעירה - בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, ביחסים הנוראיים בין המפא"יניקים "אדוני הארץ" דאז לאנשי בית"ר המוקצים והנרדפים. לא היה כיף בכלל להיות כאן חבר בית"ר והליכוד בבלוק בשכונה, ברחוב, כתלמיד בבית הספר או כחבר במושב העובדים.



תיקי דיין הוותיקה, במלוא עוצמתה ובשיא האנרגיה, מגלמת את זאבה, אם המשפחה הבית"רית ואלמנתו של איש מנגנון המפלגה שהסגיר לבריטים איש אצ"ל שהסתתר בביתם.  המחזה עוצמתי, המשחק מעולה והמסר ברור: אין לנו כוח ורצון לחזור לימים ההם; וכשאת עוצמת האכזריות והניכור לבית"רים דאז, מביאים דווקא מחזאי ושחקנים המזוהים עם הצד השמאלי של המפה - התענוג הוא כפול ומכופל.



כאמור, חובת הדור הצעיר לדעת.


שבת שלום.



[email protected]