בעולם האמיתי, העסקי, העשייה והתוצאה קובעות. בעולם הפוליטי, התקשורתי, הנראות הציבורית והדיבור הנאות הם כמעט אנטיתזה לעשייה ממשית. חבל. בשבוע שעבר קרא שר הביטחון אביגדור ליברמן תיגר על הדיבור הפוליטי הנאות, בכך שהכריז כי יינתן גיבוי לחייל אלאור אזריה, גם אם טעה. האמירה הזאת נתפסת כמנוגדת לעמדת מערכת הביטחון, ולכן מצביעה, לפי אחד העיתונים, על משבר בין השר לרמטכ"ל. לפי אותו עיתון, חייבת להיות אחדות דעים בצמרת הביטחון, כפי שהייתה בפוליטביורו בברית המועצות. אך לא בכך עסקינן.
למען הגילוי הנאות, אני מעריך מאוד גם את בוגי יעלון וגם את הרמטכ"ל גדי איזנקוט, אך אני חושב שכל אדם יכול לטעות. לדעתי, בוגי ואיזנקוט טעו בעניינו של אלאור אזריה - וליברמן צודק. לאחר שאזריה ירה במחבל והסרטון פרץ לתקשורת, עמדו לפני ראשי הביטחון שתי אפשרויות. האחת הייתה לתת לדרגי השדה לתחקר ולשפוט בו־ביום בפני קצין שיפוט בכיר, ולפסוק מיד בעניינו של אזריה בתוך המרחב הצבאי. בתוך שעות היה ניתן לדווח לתקשורת את תוצאות ההליך הצבאי. סביר להניח כי אם אזריה היה נמצא אשם, הוא היה מורחק מהיחידה וצה"ל היה שב ומתדרך את חייליו בהוראות הפתיחה באש ובערכים הקובעים אותן.
האפשרות השנייה הייתה להעביר את הבירור המשפטי לבית הדין הצבאי, להמתין לתוצאות המשפט ולהימנע מהתבטאויות בתקשורת. לצערי בחרו ראשי מערכת הביטחון לפעול קצת מזה וקצת מזה; הם ביצעו תחקיר מהיר, אך העבירו את הנושא לבית הדין הצבאי. וחמור מכך, הם פסקו בתקשורת את דעתם לגבי ההתנהגות הפסולה של החייל וטענו כי הוא לא פעל ברוח ערכי צה"ל. פסיקה זו מייתרת למעשה גם את הבירור אצל קצין השיפוט הבכיר ובוודאי את הבירור המשפטי בבית הדין הצבאי.
ראשי הביטחון שגו. תגובתם המהירה הביאה לכך שצה"ל נמצא במצב של הפסד בכל מצב. אם אלאור יצא אשם במשפט, יהיה ניתן לומר שכמה מהעדים לא היו אובייקטיביים. זאת מאחר שהם לא רצו להעיד בניגוד לאמירה ערכית של ראשי צה"ל, שאמורים לקבוע את עתידם הצבאי. בעברי הייתי שופט בבית הדין הצבאי ואיני שוכח את הלחצים שהופעלו עלי – לשווא – במשפט.
אם אזריה יצא זכאי, הרי שפעל בהתאם לערכי צה"ל, וכל האמירות הקשות לגביו יופרכו. המערכת הביטחונית תצא חבוטה והפגיעה בצה"ל ובאמינות מפקדיו תהיה בלתי נסבלת. לנוכח דברים אלה אני תומך באמירתו של ליברמן ומאמין כי כך יעשה. אני מניח כי רבים מתושבי ישראל רואים באמירה של שר הביטחון דיבור שאינו עולה בקנה אחד עם כללי הדיבור הנאות, אבל במקרה הזה האמת נמצאת כשהיא מקוטבת לדיבור הנאות.
אם פתחתי את הדברים בכך שציינתי את הסתירה שבין עשייה לבין דיבור נאות, הרי שכאן אני מחמיר וקובע את הסתירה שבין האמת לדיבור הנאות - וזה חמור ומסוכן. אנחנו נמצאים בתהליך רב־שנים, שבו בתחילה העשייה ירדה בחשיבותה בהשוואה לדיבור הנאות, ובשלב הנוכחי האמת חשובה פחות מהנראות הציבורית והדיבור הנאות. בהמשך, הדיבור הנאות יהפוך לעיקר והמדינה תחוסל. כבר כיום היועצים ל"נראות ציבורית" הופכים לחשובים ביותר בעבור הפוליטיקאים. הנושא המקצועי שעליו מופקד הפוליטיקאי נדחק לקרן זווית. כבר כיום הופכת הברנז'ה התקשורתית לתעשייה המובילה בעולם ובארץ.
ראו מי הם הסלבריטאים המובילים בעולמנו: שחקנים זבי חוטם, קריינים, דוגמנים, זמרים ואפילו כאלה שמזייפים. מדוע אין מצעד גאווה לבוגרי סיירת מטכ"ל, לחתני פרס נובל, לחוקרי הגרעין או לאנשים שהקימו תעשיות בפריפריה? אנחנו הולכים לעבר מצב שבו הכל נראות ועשייה אין. או כפי שנאמר "נשיאים ורוח וגשם אין". חבל.
הכותב הוא תא"ל במיל' ומחבר הספר "ללכת עם האנשים"