לא פעם אמרה לי סבתי שהלב שלי הוא כמו חמאה, רך ונקי. שלא משנה מה יעשו לי - יפגעו בי, ישפילו אותי או ילעגו לי - עדיין אמצא את מעלותיו של אותו אדם, זה שהזיק לי, אניח עליו יד בידידות ואגיד לו, "הכל בסדר, עשית את שלך? יופי, עכשיו לך לדרכך". סבתא אמרה שבערבית נשים כמוני נקראות "חניינה". הפירוש הוא "רחומה". בכל צהריים, כשהיה אוסף אותי סבי מבית הספר ולוקח אותי לאכול קוסקוס או סנדוויץ' טוניסאי אצל סבתי, הייתי מגוללת לפניו את "כינויי החיבה" שבני כיתתי היו מצמידים לי. שמנה, ענייה, גרה בצריף, מסריחה. הוא היה מניד את ראשו בעצב ואומר, "נעלה ונספר לסבתא".



שעות הייתי בוכה באוזניה. כשערבבה את מרק הקוסקוס, כשהכניסה ביצה לסנדוויץ' או כשניקתה את הקוצים מהבורי. כשסיימה הייתה מביטה בי ואומרת, "יאללה, די לבכות, איתך אלוהים עשה חסד וחטא, נתן לך לב טוב, רגיש, אבל לא לימד אותך שלאישה יש גם ציפורניים. תחשפי ציפורניים לפעמים, יא מרסל, מי שנשרט ממך פעם אחת לא יחזור לפגוע בך שוב".



אבל הייתי צעירה מכדי להבין את הכוונה מאחורי האמירה. בלילות, במיטה הצרה בביתי, הייתי מביטה על ציפורני וחושבת על אהרון, הילד בכיתה שידע רק להרביץ. ברבות הימים הבנו שעשה זאת כי הוא בעצמו סבל מנחת זרועם של אמו ואביו. דמיינתי איך בפעם הבאה שיבעט בי בהפסקה, אשלוף ציפורניים ואשרוט לו את כל הפנים עד שידממו. אחר כך דמיינתי את שחר ואיתי, הילדים מהשכונה העשירה, אלה שקראו לביתי צריף ולאבי איכר. דמיינתי איך הציפורניים שלי יעקרו מהם את לבם ולא ייתנו להם את האפשרות להגיע לכיתה ו'.



דמיינתי את ההוא מהירקות, שלא היה מוכן לרשום לאמי בחוב. טען שהצ'קים שלה חוזרים תמיד. אף על פי שהוא גר איתנו בשכנות יותר מ־20 שנה, הוא לא רוצה להסתכן יותר. דמיינתי איך הציפורניים שלי נכנסות אל עינו השמאלית עד שהיה בוכה ומתחנן, "די, מרסל, תפסיקי, תני לאמך לקחת מה שתרצה".


דמיינתי את הבחור הגדול מההוצאה לפועל, שנכנס אל ביתנו וראה את אחותי הקטנה, אז רק בת 7, בוכה. הוא אמר לה, "מה יש לך לבכות? אם אבא ישלם, הווידיאו יחזור אליכם". דמיינתי איך אני מחזיקה את ילדו הקטן ושורטת את כל גופו רק כדי לראות את הבכי של אביו.



דמיינתי כל כך הרבה אנשים חסרי רחמים, עד שעיני כשלו ונפלתי אל השינה. בבקרים כבר שכחתי מכל המזימות. הציפורניים חזרו למידות הרגילות וידעתי כי צפויה לי הליכה בת קילומטר אל בית הספר, כשעל גבי תיק השוקל חצי ממשקלי. מעולם לא חשפתי ציפורניים. ברגע שעלה הבוקר, נעלמו ממני הטינה והאיבה. לא ידעתי לריב. עד היום אני לא יודעת. סבתי צדקה, הלב שלי כמו חמאה. והאמינו לי, לא פעם זה בעוכרי.



בזמן האחרון אני די נמנעת משתייה. בירה או שתי כוסות יין מספיקות לי כדי ליהנות מערב נחמד עם חברה ראויה. אבל לא כך היה תמיד. עד לפני כמה חודשים, פעם או פעמיים בשבוע הייתי יוצאת לבלות בתל אביב. את הערב פתחתי עם בירה. המשכתי עם ויסקי, טקילה, או קוקטיילים חדשים שרקח הברמן.



אם בתחילת הערב הייתי שקולה, עניינית וחדה, הרי שבסיומו הפכתי לנערה פוחזת שמספרת בדיחות טיפשיות ומתנהגת באופן מביך. טוב, לא הייתי אלכוהוליסטית חלילה, אבל האלכוהול ההוא יצק בי ביטחון שהפך לי את החמאה לאבן. בלילות האלה שוחחתי על הבר עם בחורים בני גילי, התנשאתי מעליהם, התבדחתי על חשבונם ולפעמים השארתי אותם עם החשבון.



לא פעם התבדחתי עם חברי על איזו בחורה שנכנסה אל הבר בבגדים מוזרים, או על הברמנית שספגה צעקות מבעל הבית כי שברה כוס.



לקראת סיום הבילוי, כשהלכתי לשירותים, ידעתי כבר לאיזו פוזה אני נכנסת. דקות ארוכות של ישיבה על האסלה כשראשי בין ידי. ובזמן הזה, הנורא בחיי, הייתי נזכרת בעצבות ילדותי, במחסור, בלעג ובעוני. אלו הדקות שבהן הברזים היו נפתחים, ובכי רם הציף את תאי. אלו הדקות המשחררות ביותר שחוויתי. טיפול פסיכולוגי עצמי שאין שני לו.



אבל בבוקר, כשהתעוררתי, עדיין עם איפור מרוח וכאב ראש נורא, הבנתי שזו לא הדרך, אז חדלתי ממנה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא צריכה לשתות כדי לכתוב. אני לא צריכה לכתוב כדי לשכוח. הכתיבה משחררת ממני את כל כאבי העבר שחדרו את גופי וחתכו את חמאת לבי לשתיים.



***



בימים אלה, ימי הסליחות, גם אני עושה חשבון נפש עם עצמי. חיי השתנו ללא היכר. סבי כבר אינו בין החיים. הוא לבטח שם למעלה, מדבר על תנועת בית"ר ופוגש חברים מהספינה שהביאה אותו לכאן. סבתי כבר לא מכינה מטעמים. היא שוכבת במיטה רכה בביתה בחולון וכל גופה נתון לחסדי המטפלת. סבתי כבר לא מדברת. כשהיא רואה אותי, סבתא פוערת את עיניה ומנסה להוציא קול, להגיד משהו. אני, לצערי, לא מצליחה להבין.



הברים, האלכוהול, הגברים בני גילי והגברים המבוגרים כבר אינם חלק מחיי. אני מנהלת זוגיות יפה וטובה עם גבר שמכין לי חביתה עם ירקות בצד, עושה איתי קניות ומדגדג אותי עד שאני כמעט לא נושמת מרוב צחוק. והסכינים שננעצו בי בילדותי מתכלות אט־אט ונותרות בזיכרוני העמום.



בימים אלה, ימי הסליחות והרחמים, אני יושבת בביתי כשזר הפרחים שקנה לי אישי עומד מולי. אני כותבת אליכם, אנשי החמאה, אל תלכו לאיבוד. היצמדו לערכי ילדותכם, מגרו את הכעס ותנו דרור לזיכרונות הכואבים. הם יעברו דרככם, אני יודעת. זה ישרוף הרבה, אני יודעת. אבל בסופו של דבר הם יעופו רחוק.



בימים אלה אני מבקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו. חוזרת בי מהימים שבהם לבי הפך אבן ודברי סבתי למשנה רחוקה.