כמו רוב העיתונאים בני דורי שהיו כתבים מדיניים או פוליטיים, יש גם לי לא מעט שעות עם שמעון פרס. אחת מהן, שניתן להגדירה מוזרה ואפילו הזויה בנסיבותיה, התרחשה במצרים. התלוויתי לביקורו הראשון של שמעון פרס בקהיר לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, והוא אז ראש האופוזיציה. את הדיווחים משם היו העיתונאים מעבירים לארץ בטלפון נל"ן (נקודה לנקודה) אחד ויחיד שהוצב דווקא בסוויטה הקטנה של פרס במלון.



ערב אחד הייתי אחרון בתור להעברת הדיווח, וכשסיימתי גיליתי שכל חברי העיתונאים חמקו לשיטוט בעיר. ירדתי ללובי ויצאתי למרפסת גדולה ששימשה בית קפה ונשקפה לחצר רחבה שהיו בה שורות של מושבים ומולם בימה. מצאתי את פרס ומיכה חריש שותים קפה ליד אחד השולחנות והתיישבתי לידם. חריש פרש לחדרו לאחר זמן קצר, ואני נותרתי עם פרס. בינתיים התמלאו המושבים שבחצר ועל הבימה החלה הופעה. זמר סלסל בשיר ערבי ופרס נראה קצת סובל. עד מהרה הסתבר שלאו דווקא בגלל הזמר.



זה היה ב-1979, אחרי שיגאל אלון הודיע שיתמודד מול פרס על הנהגת מפלגת העבודה לקראת בחירות 1981. הוא זכה לאהדה ניכרת בעיתונות, ופרס היה טעון וכעוס על מה שכינה תמיכת העיתונות באלון. ואני, שלא כתבתי עד אז אף לא מילה אחת על ההתמודדות הזאת, נפלתי קורבן לזעמו. "במה יגאל יותר טוב ממני?" שאל בהרמת קול, "מדוע העיתונות נגדי? מה עשיתי לכם?" נותרתי קצת המום מול המתקפה הזאת וניסיתי לומר לו בעדינות משהו על עמדותיו המתחלפות מנציות ליוניות, ובחזרה, ועל ההילה שיש לאלון כגיבור מלחמת העצמאות, ורק עצבנתי בכך את פרס עוד יותר.



יגאל אלון בשנת 1949. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ
יגאל אלון בשנת 1949. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ



אבל לא זה מה שיצר את המצב ההזוי, אלא זה: עוד אנו משוחחים ומתווכחים, סיים הזמר לסלסל ובמקומו עלו לבימה שתי רקדניות בטן עבות בשר ודלות לבוש. הן פיזזו והתפתלו והקהל צהל ומחא כף, ואילו ראש האופוזיציה ואני המשכנו לשוחח בכובד ראש כביכול על המצב הפוליטי. משוחחים, אבל מפעם לפעם מגניבים בחטף חצי מבט, כל אחד בתורו לעבר הרקדניות. כעבור זמן החליט פרס לשים לזה סוף, אמר שהוא עייף, קם ועלה לחדרו.

"הקהל המצרי החל לעודד אותו: בגין, בגין בגין".



באותה תקופה, מיד לאחר חתימת הסכם השלום, הייתה ישראל די פופולרית ברחוב המצרי. באחת הנסיעות שלנו בקהיר החליט פרס לעצור ולהיכנס לשוק חאן אל-חלילי הידוע, למורת רוחו של המאבטח. רק מאבטח יחיד מהיחידה לאבטחת אישים בשב"כ ליווה אותו בביקור, וגם זה מלמד על האווירה הפרו-ישראלית ששררה אז במצרים.

כשירדנו מהמכוניות ליד השוק, החלו להצטופף סביבנו המוני אנשים שסגרו עלינו, הריעו ורצו להגיע אל פרס ללחוץ את ידו. הבעיה הייתה שהם לא ידעו בדיוק מי האיש אלא רק שזה אורח ישראלי חשוב (לפי הדגל שעל המכונית והליווי) ופרצו בקריאות קצובות: "בגין, בגין!". זה השם שידעו ושהיה מזוהה אצלם עם ישראל. פרס לא בדיוק נהנה מכך בלשון המעטה. המאבטח התחנן שנעזור לו ויצרנו מעגל סביב פרס, כשאנו הודפים את האנשים לאחור במרפקינו, וכך נחלצנו בשלום חזרה למכוניות. נייחל ונתפלל ששמעון פרס ייחלץ במהרה גם מהמצב היותר מסוכן שהוא נתון בו כעת.