סבתא שלי שונאת את הבגדים שלי. בלי לעשות סקר בנושא, אני מאמינה שרוב הסבתות לא מעריצות את הבגדים של הנכדים שלהן. אבל סבתא שלי אשכרה הציעה לי כסף בארוחת שישי האחרונה כדי שאלך ואקנה מכנסיים חדשים, כי אלה "עם החורים" ממש לא מתאימים לי. אמא שלי עוד ניסתה להתווכח, "זה במודה", היא אמרה כדי לפייס אותה, "כל הצעירים הולכים ככה". אבל אפילו התותחים הכבדים האלה לא עזרו. ציפורה ישבה ליד השולחן והחמיצה פנים גם אחרי שהבטחתי לה שהיא לא תראה אותם עלי יותר לעולם, ושהייתי פושטת אותם ממש כרגע, פשוט עכשיו קצת קשה לי למצוא להם תחליף. לא התרצתה.

מי היה מאמין שיומיים לאחר מכן אחוש שותפות גורל עצובה כזו עם לא אחר מאשר שר העבודה והרווחה חיים כץ, שהתבקש על ידי ראש הממשלה בישיבת הממשלה האחרונה לסור לארון הקרוב, הידוע גם כתא המטען של הרכב שלו, ולהחליף חולצה באופן מיידי, כי זו שהוא בחר להגיע איתה לא מספיק ייצוגית.

למי מכם שלא נתקל בסיפור אציין שהחולצה המדוברת היא החולצה הגנרית של יוצאי התעשייה האווירית. אני מזהה אותה, כי אני רואה אותה בכל פעם שאני פוגשת את אבא שלי. אולי היא בכלל חולצה גנרית של אבות. אבדוק את העניין ואחזור אליכם.

הדיבייט ההוא בין ניקסון לקנדי ב–1960 הוא ששינה את הכל. ניקסון המזיע, העייף והלא מגולח לא יכול היה להתאושש מהאירוע הטלוויזיוני שבו קנדי החתיך והמתוקתק דיבר פחות לעניין אבל גרף את אהדת קהל הצופים. גם הציבור לא התאושש ומאז הוא עסוק חלק ניכר מהזמן בנראות על פני התוכן. נהיה יפים ונשתוק, זה רק יועיל לנו.

אולי כץ הרגיש כמו עוד בורג במערכת. עוד יום ראשון התחיל בעוד ישיבה של חליפות אפורות, אותם הדברים נאמרו, פחות או יותר, עם אותו הכיבוד העבש. השר בסך הכל רצה קצת לבטא את עצמו, להיות "הכי יפה כשנוח לו", רצה להרגיש בבית. אז, הו אז, הגיע ראש הממשלה עם קוד הלבוש הזה שלו ואחרי שהג׳ינס והגופיות נאסרו ללבישה בכנסת, הוא רצח לו את החלום כשהחרים את חולצת הפסים שאהב. בשלב הבא נתניהו יתחיל לחלק דרקונים ליושבים מסביב לשולחן.

מארק צוקרברג סיפר לפני כמה חודשים שהוא לובש כל יום לעבודה חולצה אפורה, כדי שיוכל להתרכז בדברים חשובים יותר (כמו להרוויח עשרות מיליארדי דולרים). הרי אי אפשר באמת להתווכח עם צוקרברג. האיש קנה את הזכות שלו ללבוש חצאית טוטו ורודה בלי שום דבר מתחת אם יחפוץ בכך, אבל אפשר להתווכח על הרעיון. הצורך להרשים כל יום מחדש מעייף ומלחיץ. אי אפשר גם להתווכח עם העובדה שיישור הקו האופנתי מייצר סביבת עבודה אלגנטית, ללא הסחות דעת, ועונה על השאלה הקשה ביותר שאנשים בעלי חופש בחירה מתחבטים בה על בסיס יומי: "מה נלבש היום?". במובן הזה, קוד לבוש זה דבר מצוין. תקראו לי קונפורמיסטית, אבל זה נכון.

הנראות היום היא חזות הכל.

את הכי יפה כשנוח לך? אין שקר גדול מזה. אלא אם כן נוח לך על עקבי עשרה סנטימטרים, ובחולצה שהנשימה בה לא מובנת מאליה ומכנסיים שיירדו מהגוף רק בלייזר. רק תסטי בשתי מידות מ–34 ותראי כבר מה לחברה יהיה להגיד עלייך. יספרו לנו שזה כבר לא ככה, שהחברה הרבה יותר סובלנית היום ומודעת לפוטושופ ולהפרעות אכילה, שאלישיה קיז מנהיגה קמפיין נגד איפור ושאפילו לקחו את ההיא במידה 42 לאיזה קמפיין. קצת כמו אלה שמדברים על אהבת חינם בתשעה באב ובו בזמן מטנפים בפייסבוק על הראשון שנפל להם על המקלדת.

מספיק לקרוא טוקבקים מדי פעם כדי להבין שזה בכלל לא משנה מה נשים אומרות בתוכניות טלוויזיה כל עוד השיער שלהן נראה נהדר. זה קצת פחות נכון היום לעומת מה שהיה לפני עשר שנים, אבל מה שהיה נחלת נשים בלבד לא רק שלא נכחד אלא התפשט ושטף גם את המין החזק, שבכלל הפך כבר מזמן למין היפה בהתחשב בתשומת הלב המוגזמת שלו להופעה החיצונית. העובדה שראש ממשלה צריך להסתובב עם מאפר קבוע היא ניצחון התנועה הפמיניסטית? לא באמת. מדובר בהפסד גדול לאנושות. במקום שנשים יורידו מעליהן את הכבלים האלה פשוט החלטנו כחברה שאנחנו מעדיפים לכבול את כולם. הידד! אנחנו כבר לא שופטים פוליטיקאים, דמויות ציבור, הורים של ילדים מהגן, חברים ומשפחה על פי המעשים או האופי שלהם, אנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם מזיעים.

נכון, לבוש מכובד סביב שולחן הממשלה הוא לא רק עניין של נראות אלא עניין מהותי של כבוד ויוקרה למוסד, שממילא חוטף חבטות. ובכל זאת, לא נראה לי שכץ רצה להוציא את העיניים של ראש הממשלה עם החולצה הססגונית הזו שלו. גם לא נראה לי שהשר ניסה לבטא איזו אמירה חתרנית. סתם נשבר לו מהמכופתרות. 90 מעלות בחוץ, אפשר להבין אותו.