בשבוע שעבר סערה איטליה בגלל קמפיין לעידוד הילודה. מאחר שסוגיית הריבוי הטבעי של האיטלקים זרה לרובנו, הנה קצת רקע: בחלק מהמדינות המפותחות חלה בשנים האחרונות ירידה חדה בריבוי הטבעי. המשמעות היא שבעוד לא הרבה שנים יצטרכו מעט מאוד אנשים צעירים, הילדים של היום, לפרנס המון פנסיונרים. ביפן, למשל, מדובר בקטסטרופה של ממש, וגם מדינות נאורות אחרות כבר מודאגות.
הייתי יכול ללהג כאן שעות על הנסיבות וההשלכות, אבל בואו נחתוך את צואת השור, כפי שהציעה שרת התרבות - ונלך ישר לשורה התחתונה: האיטלקיות נעלבו. הן נעלבו בעיקר מפני שבמודעות מטעם המדינה נרמז שהשעון הביולוגי שלהן מתקתק: "את אולי מרגישה צעירה, אבל הגוף שלך כבר לא", נאמר, פחות או יותר, בחלק מהמסרים.
אפשר שגם הנקודה הזאת טעונה הסבר: אחת הסיבות לירידה החדה בשיעור הילודה (גם) באיטליה היא עליית גיל היולדות. ראשית, לאישה בת 25 סיכוי טוב יותר להרות וללדת מאשר לאישה בת 35 ומעלה (ויש לזכור שבניגוד לישראל, במרבית הארצות המתקדמות לא עומדת מערכת הבריאות הציבורית לרשותן של נשים שמתקשות להרות), שנית - אישה שהביאה לעולם צאצא ראשון בצעירותה, אפשר שתרצה גם את השני והשלישי. לעומתה, מי שילדה למשל בסביבות גיל 40 - אפשר שלא תרצה או לא תוכל להביא לעולם עוד ילדים.
עד כה מדובר בתיאור יבש של העובדות, אבל אני כבר יכול לראות כמה מכן, גבירותי, נושפות בזעף על הקווים. אז לפני שאמשיך, אולי מוטב שאבהיר שהכל לגיטימי: ראיתי כבר נשים שמצליחות לנהל חיים מלאים גם ללא צאצאים, ראיתי אמהות מבוגרות שמחות ולעומתן צעירות אומללות - וכמובן שאני מכבד את זכותה של כל אחת על גופה ועל חייה, על משפחתה והקריירה שלה.
ועדיין, מעטים הם האנשים שמצליחים להיות מאושרים בלי שיש להם ילדים ומועט אף יותר הוא מספרן של הנשים שתהיינה מאושרות גם בלי להרות. תאמרו לי שכל זה עניין של אלפי שנות ציביליזציה גברית - ואני מצדי אנחר בבוז: נכון, יש משקל גדול לציפיות החברתיות מאישה להיות גם אמא, אבל אלמלא היה כאן גם משהו עמוק בהרבה, חייתי ובסיסי, לא היינו מוקפים (בעיקר בחברה החילונית–אורבנית) באמהות חד–הוריות בנות 40.
המורדות האמיתיות הן מי שבוחרות ללדת מוקדם
מדובר לרוב בנשים משכילות שקראו תיגר על ההנחה שלפיה אישה צריכה בעל ולפחות שני ילדים כדי להגשים את ייעודה בחיים. הן התעלמו בעקביות מהנזיפות של הדודות בארוחות משפחתיות, מהפנים הארוכות של ההורים, אפילו מהילדים של החברות או מהאחיינים, אבל בסופו של דבר, אחרי ששיננו שוב ושוב את המניפסט הפמיניסטי, משהו לא נתן להן מנוח מבפנים.
הנחת המוצא של האיטלקיות היא שלאישה יש זכות ללמוד, להשכיל, לעבוד, להתקדם ולהצליח בדיוק כמו לגבר. נשמע הגיוני לגמרי, אבל דווקא המשפט הנחרץ הזה משחק לידיהם של השוביניסטים הגדולים, אלה שחושבים שאישה שהיא, למשל, אמא לשניים–שלושה ילדים, לא יכולה להיות מחויבת כולה לקריירה שלה כמו אצל הגברים.
וזאת בדיוק הנקודה. כי המהפכה - ואולי אף הניצחון - לא שייכים לאמהות חד–הוריות בנות 40, אלא למורדות אמיתיות: מי שיבחרו ללדת בגיל 20! לא מתוך כוונה להפוך לעקרת בית, כמו בדורות הקודמים, אלא דווקא מהמקום הכי עצום אצל נשים: מישהי שמוכנה לטרוף את החיים, אחרי שכבר סימנה וי במשבצת הילדים.
כי בגיל 20 ומשהו עם ילד או שניים אפשר ללמוד ולהצליח (מה גם שלרוב הסבתא והסבא עודם צעירים, אולי האמצעי הכי מסייע לגידול הילדים), בגיל 30, עם שני ילדים שכבר אינם ממש קטנטנים, אפשר לעבוד בטירוף - ולהספיק הרבה יותר מאשר בעוד כמה עשורים.
בגיל 40, הגיל שבו רוב המצליחנים בארגונים הגדולים הופכים למנהלים בכירים, כבר לא יהיה שום יתרון למנהל גבר מול מנהלת אישה שהילדים שלה כבר תכף מתגייסים.
לכבות את השעון הביולוגי
ויש עוד הרבה צ'ופרים קטנים, כמו היכולת של נשים לשקם את הגוף בקלות יחסית ואולי גם לצאת לפרק ב' - ולבחור שותף לחיים בלי כל הלחצים הביולוגיים המיותרים. כן–כן, קצת כמו שעושים לא מעט גברים.
אחרי שנים שחשבו בהן שהמפתח להעצמה נשית נמצא בדחיית גיל ההריונות והילדים, אולי הגיע הזמן להפוך את הטיעון הזה על ראשו ולעודד נשים בנות 20 לכבות, ממש כך, את השעון הביולוגי, הגורם הראשון במעלה לחוסר השוויון בין המינים.
עכשיו תורי להבקיע גול עצמי: כי כשיתברר שאתן לא ממש צריכות אותנו כדי לגדל ילדים ולהצליח בחיים, מה יעשו כאן לעזאזל עם כל כך הרבה גברים?