כתבתי כאן לא מזמן על דודו טסה כדוגמה למוזיקאי הישראלי החדש, שלא משחק על פי הכללים הישנים של אשכנזים ומזרחים, רוק מול סלסולים וגו'. כל מה שאמרתי שם תקף שבעתיים, כשמדובר בדיקלה. זמרת ומוזיקאית עם מהלך קריירה יוצא דופן, עלילה שיש בה אין ספור עליות ומורדות דרמטיים - בדומה לגיבורה שלה - שמסתיימת, נכון לעכשיו, ב"סיפור אופטימי", שם האלבום החדש שלה. אופטימי לא רק לגבי דיקלה אלא ביחס למוזיקה הישראלית כולה.

הפריצה שלה לתודעה, בתחילת המילניום החדש, הייתה דרך אלבום הבכורה המהמם "אהבה מוסיקה". מקבץ שירים שהציג לראווה סוג של אום כולתום ישראלית, בהפקה מוזיקלית דומיננטית של רן שם טוב. זה היה אלבום מאוד "שפיצי", בשירה המוחצנת של דיקלה ובצליל הגיטרות האריס סאני/סנדרסוני של שם טוב. או שאהבת אותו, או שלא סבלת. מרבית העיתונאים ואנשי האליטות התרבותיות נפלו בקסמו. כנ"ל לגבי אנשים רבים מתוך הקהילה הלהט"בית. כל השאר לא הבינו על מה המהומה. אפילו התרגזו. דיקלה דורי, הבחורה ממוצא עיראקי-מצרי מבאר שבע, הואשמה - לא עלינו - בהשתכנזות. זה קרה גם משום שלא נכנסה לאף אחת מהמגירות המקובלות, אבל בדיעבד גם בגלל השופוני של אלבום הבכורה, שהיה כמו טווס מפואר, עם נוצות צבעוניות ובוהקות שקצת הסתירו את המהות. בעיקר בעמדת ההפקה.

בהמשך הגיעו שני אלבומים נוספים שפחות הצליחו, ודיקלה הלכה והתקבעה כמעין תופעה שמדברת למספר מצומצם של אנשים, עם הופעות פולחן בתיאטרון תמונע ושקט כמעט מוחלט מחוצה לו.

סיפור אופטימי. צילום: יח"צסיפור אופטימי. צילום: יח"צ

בשלב הזה של הסיפור מקובל לדבר על הנס של האלבום הרביעי, "ואם פרידה", שהפך את דיקלה לכוכבת ולקונצנזוס מפתיע. אבל האמת היא שלא מדובר בנס אלא בעבודה קשה וכמעט אפורה. מה שבאמת סייע לדיקלה להבקיע את החומות היה שנים שבהן היא כתבה והלחינה שירים לאחרים, בעיקר מהז'אנר המזרחי. "מונו" שהלחינה לשלומי סרנגה היה החלוץ, ואחריו הגיעו שירים לשרית חדד, דודו אהרון, אתי ביטון ומאיה בוסקילה. נדמה לי שההתנסות הזאת, מעבר ללגיטימציה שהיא הקנתה לדיקלה בתוך הברנז'ה המזרחית, גם סייעה לה להיות קצת יותר מדויקת עם עצמה.

התוצאה הייתה האלבום "ואם פרידה", שעם הרבה עזרה מצד רוני בראון - שהיה המנהל האמנותי שלו - ברא את דיקלה החדשה. זמרת שלא מתחבאת מאחורי עיבודים בומבסטיים ומחוברת בהרבה למוזיקה המזרחית הישראלית. שזה, אם לתאר בשטחיות, פחות "ערביות" ויותר פופיות. שירים עם מבנה פשוט וקל יותר לעיכול. אני לא חושב שדיקלה התמסחרה, או התפשרה, אלא פשוט הגיעה למקום טבעי ונכון לה. וכשאמן מגיע למקום כזה, גם הקהל מגיע אליו.

מה שהכי יפה בסיפור של דיקלה, זה שאם היא לא הצליחה להגיע אל ההר, בסוף ההר הגיע אליה. רוצה לומר, 15 שנים אחרי שהפציעה, ובברנז'ה המזרחית לא ידעו איך לבלוע אותה וראו בה משתכנזת, דיקלה הפכה לסוג של תו תקן שכל זמר מזרחי ישמח היום להתהדר בו. נכון, גם היא, כאמור, השתנתה, והקו המוזיקלי שלה יותר קרוב למיינסטרים, אבל מה שהשתנה בהרבה הוא הרף האיכותי במחוזות הסלסולים. דיקלה היא הוכחה מזמרת לכך שאפשר לכתוב טקסטים דרמטיים, מפוצצים מרגש, "מזרחיים", בלי לוותר על מקוריות או להיגרר לקלישאות, ושאפשר להלחין שירים קצביים ורקידים בלי לוותר על תחכום מוזיקלי. ע"ע "מסקרה שחורה" מתוך האלבום החדש.

אם כבר הזכרנו אותו, אני חייב לציין ש"סיפור אופטימי" הוא סוג של אכזבה. יש בו כמה שירים יפים, מהסוג חורך הלב, כמו "בדידותי הנהדרת" הפותח, או "הוא כותב לי מאמי" הלהיטי והמנצח, אבל יש גם תחושה של נוסחתיות ויותר מדי שירים שחולפים ליד ולא פוגעים. ועדיין, הצליל של האלבום הוא לגמרי ישראל 2016. יש בו גם בלדות פסנתר וגם פזמוני כפיים. טקסטים מפוצצים ברגש, אבל גם אסוציאטיביים וחופשיים (הכי אהבתי את "כבישים פתוחים" הנהדר). וזמרת שמדברת לכו־לם, בלי להתאמץ להיות כזו.

על הסכין

1. כל מי שאוהב מוזיקה חייב לשים יד על "סאונדברייקינג", סדרה חדשה המשודרת בערוץ 8, ומסקרת את התפתחות המוזיקה המוקלטת. תפקידו של המפיק המוזיקלי, השיפורים הטכנולוגיים ששינו את המוזיקה, איך מייצרים להיט. והכל בהשתתפות דמויות המפתח במוזיקה העולמית. פול מקרטני, דיוויד גילמור, קווינסי ג'ונס, טום פטי. וזה רק בפרק הראשון.

2. עברנו רק ארבעה מחזורים בליגת העל בכדורגל, וקהלים לא מעטים כבר איבדו ת'ראש. בהפועל חיפה מקללים את המאמן אלי כהן מהדקה הראשונה; בהפועל כפר סבא אוהדים שרקו בוז לשחקנים שניסו להודות להם; ובבני סכנין יש פרעות ביציע אחרי שני הפסדים. כשמדברים על תרבות ספורט, או על היעדרה, זה בדיוק הסימפטום. אפס סבלנות, אפס נאמנות, אפס ביחסי אנוש.

3. השקל וחצי שלי על האיחוד של תמוז: היה הרבה חשש, כי מדובר במיתולוגיה שנוצרה על בסיס אלבום אחד בלבד, מלפני 40 שנה. אבל הופעת האיחוד נתנה חותמת סופית לאגדה. למרות החריקות והטעויות המובנות, הקסם של השירים עדיין עובד; הנגינה של מאיר ישראל, יהודה עדר ואיתן גדרון עדיין מופתית; והחיבור של שלום חנוך ואריאל זילבר עדיין מלא מתח, אבל מהפנט 

איחוד להקת תמוז, ההופעה. צילום: אבשלום ששוניאיחוד להקת תמוז, ההופעה. צילום: אבשלום ששוני