טבעו של האדם לקוות לטוב ולהיות אופטימי. ואולם כאשר האופטימיות מגויסת ובמידה רבה לא ריאלית, היא עשויה להוביל לטראומה לאומית של ייאוש הרסני. כל מי שממשיכים להאמין בפתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" ולקדמו משוכנעים שאומנם זה גם אפשרי וגם הכרחי. הגעגועים לשקט, לשלום ולקץ הסכסוך עם הפלסטינים מובילים רבים בתוכנו להאמין שאפשר ושצריך להמשיך לשווק "הצהרת בלפור" ישראלית לטובת הקמת פלסטין עצמאית. מנהיגי השמאל דוגלים במדיניות של "חזון ותקווה" ומתנגדים ל"מדיניות ההפחדה" של נתניהו לטענתם. ואולם יש להודות ולומר שמדובר בהפחדות שיש להן בסיס והן אינן מנותקות מהמציאות שמסביבנו.

על רקע זה העלו ארבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה תוכניות שלום אישיות. מדובר בחברי הכנסת חיליק בר, בוז'י הרצוג, עמר בר־לב ואראל מרגלית. תוכניות שלום אלה - סיכוייהן להתקבל על הפלסטינים שואפים לאפס. הסרבנות הפלסטינית איננה טקטית אלא אסטרטגית. כל הצעות הפשרות והוויתורים מרחיקי הלכת שהוצעו לפלסטינים בכל הוועידות ובכל המשאים ומתנים בעבר על ידי אהוד ברק, אהוד אולמרט, ציפי לבני, פרופ' שלמה בן עמי, שמעון פרס ויוסי ביילין נדחו על ידם. הם אמרו "לא" לכל תוכניות השלום. לפלסטינים יש רק תוכנית שלום אחת בלבד - שלום תמורת זכות השיבה.

צריך להשלים בשלב זה עם העובדה שלא ניתן להגיע לפתרון ולהסכם כולל שיוביל לשלום, לביטחון, לקץ הסכסוך, למדינה פלסטינית בגבולות מוסכמים. המקסימום שישראל מוכנה לוותר הוא אפילו לא המינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. בעבור השמאל, פתרון "שתי מדינות לשני עמים" הוא פתרון של פשרה הוגנת. בעבור הפלסטינים אין זה אלא פתרון של כניעה והשפלה.

בקרב כמה מומחים למתרחש בצמרת הרשות הפלסטינית, קיימת סברה ולפיה אבו מאזן ותומכיו הגיעו למסקנה שבשתיקה שאין להם יכולת ואין להם רצון לקבל על עצמם אחריות להקמתה של מדינה. מסתבר שהם מעדיפים להמשיך במצב הקיים בלית ברירה, שמשמעותו להיות קורבן נצחי בגלל הכיבוש הישראלי. המצב הזה מעניק להם יתרונות. צה"ל מבטיח לרשות ביטחון מפני השתלטות חמאסית, ישראל מספקת ללה תנאי קיום חיוניים לאוכלוסייה - כמו חשמל, מים, רפואה ופרנסה לעשרות אלפים - אבו מאזן והרשות הפלסטינית מוכרים ומתקבלים בעולם כנציגי מדינה. לרשות יש נציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם. הם חברים מוכרים בארגונים בינלאומיים רבים. הכבוד והגאווה הפלסטינית באו על סיפוקם בהנפת הדגל של ה"מדינה" הפלסטינית מעל בניין האומות המאוחדות.

מציאות זו מעניקה לפלסטינים אפשרות ליהנות מכל העולמות; גם להיות מוכרים בעולם כמדינה, גם להיות קורבן נצחי, גם לא לקבל על עצמם אחריות - ותמיד להאשים רק את ישראל.

רוב אזרחי ישראל ומנהיגיה אינם שוללים הקמתה של ישות פלסטינית מפורזת, כשייווצרו התנאים האזוריים והמקומיים, כאשר הם יסכימו לוותר על תנאיהם לזכות השיבה ולנסיגה לגבולות 67', כדי להגיע לקץ הסכסוך ולקץ התביעות. מתוקף הבנת הריאליה שבשלב זה לא ניתן להגיע להסכם שלום כולל, האפשרות היחידה שנותרה היא לחתור להסכם ביניים מורחב.